ענווה בגאווה
מנחם מענדל בן העשר התהלך בחדר אנה ואנה, כשדעתו זחוחה עליו. עושה הוא חיל בלימודיו, ורבו, רבי דובער, מי שעתיד להתפרסם לימים כמגיד ממזריטש, מרוצה מאד מהתקדמותו.
תוך כדי צעידתו הנרגשת נשמט כובעו הצידה, אך מנחם מענדל לא חש בכך כלל. הוא לא הבחין אף ברבו, הניצב על מפתן חדרו ומביט בו בעיניים חודרות.
הגאווה ששידרו צעדיו של תלמידו החביב לא מצאה חן בעיני המגיד. "כמה דפי גמרא למדת היום, מענדל?", שאל הרב, קורע את הדממה.
מנחם מענדל נרעד, והסב פניו לעבר רבו. "שישה דפים", השיב.
"אם משישה דפים כבר נשמט הכובע על הצד, כמה דפים צריך ללמוד כדי שהכובע יוסר לגמרי מהראש?...", מלמל המגיד כמדבר אל עצמו, ושב אל חדרו, סוגר אחריו את הדלת.
הנער המבוהל פרץ בבכי מר, ודפק בכל כוחו על הדלת הנעולה. "פתח לי, מורי ורבי... תן לי עצה כיצד לסלק את הרגשות הפסולים מליבי. יודע אני כי החזקתי טובה לעצמי מלימודי...".
פתח הרב את הדלת, והביט בתלמידו בעיניים אוהבות. "אל תירא, מענדל! ניסע יחדיו אל רבינו הבעל שם טוב, והוא יורה לנו את הדרך שבה נלך".
נסעו הרב והתלמיד למז'יבוז', ובערב שבת קודש, בעוד היום גדול, הגיעו ליעדם. המגיד מיהר לקבל ברכת שלום מרבו, ואילו הנער הלך להתרחץ ולהתכונן לכבוד שבת.
הבעל שם טוב, כדרכו, היה כבר מוכן לקבל את השבת, אך המתין שעתיים תמימות עד שסיים מנחם מענדל הצעיר את הכנותיו והתייצב בבית הכנסת. רק כשהגיע הנער החלה התפילה.
•
במוצאי שבת, אחרי ההבדלה, נטל הבעל שם טוב את מקטרתו, וקרא לנער מנחם מענדל לגשת אליו.
"אספר לך מעשה", אמר הצדיק, והחל לספר סיפור מופלא. המגיד ומחבר הספר "תולדות יעקב יוסף" ניצבו ליד הנער, והאזינו לכל מילה. לא היה להם ספק כי המעשה שמספר הצדיק רומז על חייו של מנחם מענדל, מיום לידתו ועד סוף ימיו.
אחד הצדיקים אמר שהבין את כל המעשה, והשני נאנח ואמר שהבין רק חצי. הנער עצמו הבין רק את הרמזים הקשורים לחייו עד עתה, אך לא הצליח לפרש את הרמזים הקשורים לעתיד.
כשסיים הבעל שם טוב את סיפורו, פנה למגיד ואמר: "הנער שפל בעיניו".
•
חלפו שנים, ופרטי המעשה שסיפר הצדיק החלו מתבהרים.
כשגדל מנחם מענדל, התפרסם בעולם כרבי מנחם מענדל מויטבסק, מגדולי תלמידיו של המגיד ממזריטש. באותה תקופה המעשה כבר היה מובן לו על כל פרטיו.
פעם נפל רבי מנחם מענדל למשכב, ומחלתו גברה מיום ליום. כשעצם את עיניו, בטוחים היו תלמידיו כי ניצחו האראלים את המצוקים, ועומד הוא להשיב את נשמתו הטהורה ליוצרה.
כולם געו בבכי.
ר' מנחם מענדל הקיץ לקול הזעקות, פקח את עיניו ואמר: "אל תיראו, לא תמה שליחותי בעולם! על פי המעשה שסיפר לי הבעל שם טוב הקדוש, עליי עוד להגיע לארץ ישראל".
דבריו התקיימו. הוא הבריא, ועלה יחד עם קבוצת חסידים לארץ הקודש.
•
במהלך מסעו עבר דרך העיר פולנאה, והתאכסן באחד ממלונותיה. לאחר שנח קמעה הצית מקטרת, הסיר את אבנטו, והלך להקביל את פני הצדיק רבי יעקב יוסף, מחבר הספר "תולדות יעקב יוסף".
יהודי העיר חששו שרבם יקפיד מאד כשיראה את ר' מנחם מענדל עם מקטרת ובלי אבנט. "אנו מרחמים עליך. הצדיק נוהג להעניש אנשים הנכנסים אליו ביהירות שכזו", הזהירו אותו, אך ר' מנחם מענדל התעלם מהדברים.
למרות כל התחזיות הקודרות, קיבל רבי יעקב יוסף את אורחו בכבוד גדול ביותר.
"כעת מבין הינך את הסיפור שסיפר הבעל שם טוב?", התעניין רבי יעקב יוסף. "מבין", השיב ר' מנחם מענדל.
"והיכן ניצב עתה כעת?". "יותר ממחצית המעשה כבר מאחוריי", נאנח.
"האם יודע כבודו כי במעשה מרומז שעליו לבקר אצלי?", שאל רבי יעקב יוסף. "יודע אני, ועל כן נסעתי דרך פולנאה", השיב ר' מנחם מענדל.
שני הצדיקים שוחחו בידידות, ולאחר מכן ליווה רבי יעקב יוסף את אורחו עד למלון.
•
כשנפרדו, שאלו מקורביו של רבי יעקב יוסף: "מה טיבו של אדם זה, שהעז לבוא אל כבודו בהתנשאות כזו, ללא אבנט, עם מקטרת ועם שרוכי כסף בנעליו?".
השיב הצדיק: "משל למלך שהייתה בידיו אבן יקרה, שמחירה לא יסולא בפז. חשש המלך מפני גנבים, והחליט להטמין אותה במקום בטוח. לאחר מחשבה הטמין אותה בשירותים, מתוך הנחה שאיש לא יעלה על דעתו לחפש אותה שם.
"ר' מנחם מענדל הוא שפל בעיניו בתכלית, והוא חושש שגם אם יסתיר את ענוותנותו, עדיין עלולות הקליפות לינוק ממנה. מה עשה? הטמין את ענוותו הגדולה במקום מטונף, בתוך הגאווה עצמה!...".
סיפורי חסידים, עמ' 340