ממה נפשך
הקטרוג שהתעורר בשמים הדאיג מאד את אדמו"ר הזקן.
מאז הגשת כתב ההלשנה, בטענה שהרבי מורד במלכות, הרבה הצדיק להסתגר בחדרו. החסידים המתוחים כמהו לשמוע מאמר חסידות, אך רבם התעטף בשתיקה.
באחד הימים הבטיח ר' שמואל מונקעס לרעיו: "היום תשמעו מאמר חסידות", וחייך חיוך צופן סוד.
•
דלת חדרו של הרבי הייתה נעולה כל היום, ולא ניתן היה להיכנס אליו. שעות ארוכות המתין ר' שמואל במקום מחבואו, מול החדר. כשיצא הרבי מחדרו, נכנס הוא פנימה בחשאי, והמתין לשובו של הצדיק.
כששב הרבי, הופתע לראותו בחדרו. "מה מעשיך כאן?", שאל את החסיד.
"החסידים רוצים לשמוע מאמר", השיב ר' שמואל מבלי להתבלבל.
"היום לא יהיה מאמר", השיב הרבי בנחרצות.
"אם כך, אספר לכם מעשה שאירע לר' מנחם מענדל מויטבסק", השיב ר' שמואל, והחל לספר.
•
ר' מנחם מענדל נהג לשהות בחג הפסח במחיצת מורו ורבו, המגיד ממזריטש.
פעם אחת, סמוך לחג החירות, פנה אל בעל העגלה שעימו נסע למזריטש מידי שנה בשנה, וביקש ממנו להתארגן לנסיעה נוספת.
"השנה לא אוכל לנסוע למזריטש", התנצל העגלון. "מצבי הכלכלי דחוק, ואם לא אעבוד עד חג הפסח, לא אוכל לקנות את צרכי החג".
"מכור את אחד הסוסים, מסור את הכסף לאשתך, ובוא עימי למזריטש", השיב ר' מנחם מענדל.
"טוב, רבי", השיב היהודי הפשוט בציות עיוור. 'שני סוסים היו לי. מעתה יהיה סוס אחד בלבד...', הרהר בעצב, רותם את סוסו לעגלה.
הסוס היחיד התקשה לסחוב לבדו את העגלה הגדולה והכבדה, והיא היטלטלה אנה ואנה.
כשהחלו לרדת במורד ההר גברו הטלטלות. העגלון, שחשש מפני התהפכות פתאומית, ירד מהעגלה, אחז במושכות, והוביל את הסוס באיטיות במדרון התלול.
"מדוע הנסיעה איטית כל כך?", תמה ר' מנחם מענדל.
העגלון נאנח ושב למקומו. העגלה החליקה במהירות במורד. הסוס דהר בפראות. בעל העגלה המבוהל משך בכל כוחו במושכות, אך לא הצליח להאט את קצב הדהירה. הוא הביט בחרדה בבית המפואר הניצב לרגלי ההר, והבין שההתנגשות בלתי נמנעת.
העגלה התנגשה באחד הקירות, ושמשת החלון התנפצה מעוצמת החבטה.
בעל הבית, פריץ זועם, יצא לחצר, וכיוון את אקדחו לעבר שני היהודים שפלשו לתחומו. "חצופים! איך העזתם?!", שאג, מתכוון לירות בעגלון.
"זה הוא", מחה בעל העגלה, והצביע על ר' מנחם מענדל. הצדיק היה שקוע בשרעפים, ולא הבחין כלל במתרחש.
הפריץ כיוון את אקדחו לעבר הצדיק, ורצה ללחוץ על ההדק, כשלפתע פרצה זעקה מבוהלת מגרונו: "היד שלי! היא משותקת!!!".
האקדח נשמט, והיד נותרה תלויה באוויר, ללא ניע.
הבעת הזעם שעל פני הפריץ התחלפה בחרדה עזה. הוא רעד כעלה נידף, והתחנן על נפשו. "לא אעשה לכם דבר, רק אנא, רחמו עליי!...".
ר' מנחם מענדל התנער משרעפיו, ושאל את העגלון: "מה פשר הזעקות והבכיות?".
בעל העגלה סיפר על ההתנגשות.
"אמרתי לפריץ שהאשמה בכם, וכשהוא ניסה לירות, השתתקה ידו".
"אתה יכול ללכת", אמר ר' מנחם מענדל לפריץ המבוהל.
הפריץ הצליח להניע את ידו כבעבר. הוא הרים את האקדח, השיבו לחגורתו, ומיהר להיעלם בביתו.
העגלון הצליף בסוסו, והם המשיכו בדרכם.
"מדוע אמרת לפריץ שאני האשם?", שאל לפתע ר' מנחם מענדל. "הרי הוא רצה להרוג אותי!".
"אמרתם לי למכור את הסוס – ומכרתי", השיב העגלון. "אמרתם להשאיר את אשתי לבדה, ולנסוע למזריטש – שמעתי בקולכם. אמרתם לי שהנסיעה איטית מדי – שבתי לעגלה והנחתי לה להידרדר במהירות. ובכן, אם רבי אתם – לא יאונה לכם כל רע, ואם אינכם אלא מתחזה – מגיע לכם שיירו בכם!...".
•
ר' שמואל הביט ברבו ואמר: "הרבי שינה את קשר התפילין, את נוסח התפילה, הנהיג מנהגים חדשים. ובכן – אם כבוד תורתו צדיק אמיתי – אל לו לדאוג מההלשנה, לא יאונה לו כל רע. ואם כבוד תורתו אינו רבי, חלילה – מגיע לו לשבת בבית הסוהר!...".
באותו יום זכו החסידים לחזות בפניו של רבם האהוב, ולשמוע מאמר חסידות מחיה נפשות.
אוצר סיפורי חב"ד, חלק טו, עמ' 125
הסיפור כפי שמסופר בגוף כתי"ק כ"ק אדמו"ר ברשימות-קודש (חוברת ד)
"כשבאו לאסור את הרבי – (אדה"ז. הכותב) – התחבא בבית החיים.
שאלו את הרבנית איהו. וענתה שא"י. הכוה על הלחי, והיפילו שן אחת.
כשהלכו חזר אדה"ז לביתו, ובלילה בא לשם שמואל מונקעס. בדפקו על הדלת, שאלו אדה"ז: מי שם?
– שמואל!
– ער דארף זיך אויסקלייבען בא נאכט!
– איך האב ניט געואסט אז באם רבי'ן איז אויך דא נאכט!
– ווייסט, מען איז מיר געקומען ארעסטירען?
– איך ווייס.
– עס איז דאך א סכנה.
– וואס זאל איך אייך זאגען. בא מיר קומט אויס אז איר דארפט פארען.
– עס איז דאך א סכנה.
– אויב איר זיינט א רבי, וועט אייך קיין קויל ניט נעמען. און אויב ניט, זיינט איר דאך ווערט...
– אדה"ז נשען בראשו על ידו. ואח"כ אמר לש"מ: צי דו ביסט גערעכט, ווייס איך ניט. נאר – גיי געזונט.
בבוקר טבל א"ע. קרא לאחיו מהרי"ל, אדמו"ר האמצעי ולר' אברהם, ויצוום שיצומו. ואמר להם שהיום "יקחוהו", בערב באו לתפסו. התפלל מנחה ואח"כ נסעו."