מספר ר' אשר-לעמיל הכהן בשם אביו:
פעם, בעת התהלוכה של שמחת תורה, צעד ר' אלתר עם תלמידיו סמוך לבית הרפואה "שערי-צדק". כשחלפו מול חדר מסוים, אמר להם: "כאן איבדתי את בני, אך כאשר מתבוננים בהוי' אחד - אין לזה שום תפיסת מקום".
דבקות עילאית זו הפגין אף לאחר פטירת רעייתו, שהשיבה את נשמתה לבוראה בדמי ימיה, בהותירה אחריה תינוקות רכים. באותה תקופה, בעת שהגיע חומו לארבעים מעלות, הבחינו בו תלמידיו שהוא יושב לצד העריסות, מנענען בשתי ידיו ומתייגע בהבנת מאמר חסידות.
והוסיף הרב כהן:
"ר' אלתר ביטל את מציאות עצמו לחלוטין. תלמידיו שאלוהו היכן מעוניין להיקבר, בסברם, שיש לקוברו במקום מכובד - כיאה לדמותו הרמה. הוא תמה לחלוטין על שאלתם וזעק מקירות לבו: "אינני מבין מה רצונכם. אקבר באדמה כמו כולם!"