הרב אליהו וולף
רבי שמעון בן יוחאי ובנו ישבו במערה במשך 12 שנה והגו בתורה במשך כל הזמן, כאשר הם יצאו מהמערה וראו אנשים עוסקים בחרישה וזריעה, חרה להם הדבר ורבי שמעון התבטא: "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה", וכתוצאה מכך "כל מקום שנותנין עיניהם – מיד נשרף".
יצאה בת קול מן השמים והורתה להם לשוב למערה, ואחרי שהיה של שנה נוספת, השנה ה-13, הם יצאו, ו"כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר, הוי מסי רבי שמעון", כל מקום שרבי אלעזר הכה, רבי שמעון היה מתקן. הוא אמר לבנו "בני, די לעולם אני ואתה". העיסוק שלנו ב"חיי עולם" די בו לעולם.
השנה ה-13 יצרה מהפך בגישתו של רבי שמעון אל העולם, אחרי 12 שנה הוא לא היה מסוגל להכיל את העובדה שאנשים עוסקים בעניני העולם ולא בתורה, ואילו אחרי השנה ה-13 לא זו בלבד שהדבר לא הפריע לו, אלא הוא גם תיקן את מה שבנו היה מכה, ויתרה מזו, הוא גם התעניין ובירר היכן יש מקום בעולם הדורש תיקון ושיפור, והוא התמסר להסדיר את הדברים.
מה ההבדל בין השנה ה-12 לבין השנה ה-13 שהתחולל שינוי שכזה?
•
בשבת הבאה, השבת הסמוכה ליום ל"ג בעומר אנו לומדים פרק ד' של פרקי אבות, ובו מופיעה משנה משמו של רבי שמעון בן יוחאי (במשנה בעל האמרה הוא "רבי שמעון", אבל רש"י במסכת שבועות ב, וכן הרמב"ם בפרק השישי של ההקדמה שלו לפירוש המשניות – כותבים ש"סתם רבי שמעון", הכוונה היא לרבי שמעון בן יוחאי). רבי שמעון אומר במשנה י"ג: "שלושה כתרים הן, כתר תורה, וכתר כהונה, וכתר מלכות – וכתר שם טוב עולה על גביהן".
ל"ג בעומר הוא יום ההילולא של רבי שמעון בן יוחאי, וביום זה "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו" עומדים בשלימותם (תניא, אגרת הקודש כז-כח), וכיון שמרבי שמעון יש מובאות רבות במשנה "בכל פרק מפרקי המסכתות בש"ס נזכר רבי שמעון, ואפילו ב'כלים' וב'נגעים' ו'עוקצין'" (לקוטי-תורה, אחרי כח), ומכל דברים הרבים, נבחרה דווקא המשנה אודות "שלשה כתרים" שתילמד בסמיכות ליום ההילולא שלו, יום בו "כל מעשיו ותורתו" מגיעים לשלימות – משמע שמשנה זו מבטאת את עיקר מהותו של רבי שמעון. ויש להבין כיצד משנה זו מבטאת את ענינו.
מה עוד, שמעיון בדברי המשנה, עולה לכאורה שמשנה זו אינה מבטאת את מהותו של רבי שמעון:
חז"ל מציינים (שבת יא) את רבי שמעון כמי ש"תורתו אומנתו", ואילו כאן במשנה אומר רבי שמעון שאמנם אחד משלוש הכתרים הוא "כתר תורה" - אבל "כתר שם טוב", ה"שם טוב" שאדם זוכה לו הודות למעשים טובים שהוא עושה, "עולה על גביהן", גם על ה"כתר תורה", כי תכליתה של התורה היא להביא ל"מעשים טובים" הנעשים בעולם,
אין ספק שאצל רוב בני האדם, אלו שעיקר עיסוקם הוא לא בתורה אלא הם מוגדרים כ"מארי עובדין טבין", בעלי מעשים טובים – אצלם "כתר שם טוב", מעשים טובים, נעלה מ"כתר תורה". אבל כיצד אפשר לומר שרבי שמעון, מי ש"תורתו אומנתו", מי שהיה תלמידו המיוחד של רבי עקיבא הסובר ש"תלמוד גדול" יותר מאשר "מעשה" (קידושין מ) – אומר ש"כתר שם טוב עולה על גביהן", גם על גביו של "כתר תורה"?
מדוע אנו לומדים דווקא משנה זו, בשבת הסמוכה לל"ג בעומר, יום ההילולא של רבי שמעון בן יוחאי.
•
מטרתו של הקב"ה בבריאת העולם היא – שבעולם הגשמי נעשה לו יתברך דירה. העבודה שלנו בעולם הזה הינה, לעשות מהעולם דירה. הדברים אמורים לא רק על ידי קיום מצוות, אותם אנו מקיימים באמצעות הדברים הגשמיים שבעולם, אלא גם לימוד התורה שלנו, גם לימוד של "תורתו אומנתו", לימוד בו הלומד מרומם ומופרש מהעולם – אמור להיות למען מטרה זו: "דירה לו יתברך".
איך לימוד תורה של אדם ש"תורתו אומנתו", שהוא מרומם מהעיסוק בעניני העולם – אמור לבנות דירה בעולם הגשמי?
חז"ל אומרים (ברכות ה) "אין חבוש מתיר עצמו". אדם הנמצא בבית הסוהר, אינו יכול לשחרר את עצמו, עליו להיעזר במי שנמצא מחוץ לכותלי בית הסוהר. כיון שאנו נמצאים בתוך העולם הגשמי, אנחנו "חבוש", כיצד ביכולתנו לרומם את העולם, לעדן ולזכך אותו? לשם כך צריכה להיות בנו היכולת להתעלות ולהתרומם מעל ההעלם של העולם, ובכוח התעלות זו נוכל לזכך ולרומם את העולם.
את הכח להתעלות מעל ההעלם של העולם, אנו מקבלים מאותם אלו ש"תורתם אומנתם", מאלו שהם מרוממים כל העת מהעולם. תפקידם הוא ליצור אצלנו, בעלי ה"מעשים טובים", את היכולת ותנועת הנפש, שכאשר אנו נלמד תורה, בפרק הזמן הקצר שאנו מקדישים ללימוד התורה – נלמד אותה כמי שאין לנו כעת כל אמנות או טרדה אחרת, כאילו אנו "תורתו אומנתו".
אותם אנשי "תורתו אומנתו", גם בעת שהם עסוקים בלימוד התורה שלהם, כאשר הם מרוממים מהעולם כולו ומהעיסוק בו - עליהם להיות חדורים בהכרה שתכלית לימוד התורה שלהם הוא לסייע ליהודים אחרים, לאנשי "מארי עובדין טבין" העוסקים עם העולם, לברר ולעדן את העולם הגשמי.
כיצד הדבר אפשרי, איך אנשים המרוממים מהעולם, בעת לימוד התורה שלהם, לימוד של "תורתם אומנתם", עליהם לחשוב על מטרת הלימוד שלהם שהוא לרומם את העולם הגשמי, ללמוד במקביל להכרה שהמטרה היא לעשות לו יתברך דירה בתחתונים –
הדבר קשה למימוש, אלו שתי תנועות מנוגדות - כאשר אני לומד תורה בגלל שהדבר נעים לי. כאשר המציאות שלי – אמנם רוחנית ומרוממת, אבל מציאות – קיימת, ואני רוצה לשקוע בתורה אזי העולם הינו בקצה ההפכי. התנועה לצאת מן העולם, "תורתו אומנתו", והתנועה לגשת לעולם, "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים", הינם תנועות נפש מנוגדות, שאדם אינו יכול לשלב אותם יחד.
אך כאשר הגישה היא לא מה נעים או טוב לי, אלא מה הקב"ה דורש, מה רצונו של הקב"ה. כאשר אדם בטל אל הקב"ה וכל מעשיו הינם תוצאה של ביטול זה – אזי הן היציאה מהעולם והן הגישה אל העולם אינם בסתירה זה לזה, שניהם נובעים מאותה תנועה, ביטול אל הקב"ה ומימוש רצונו.
כאשר זו הגישה, אזי אדם יכול ללמוד תורה באופן של "תורתו אומנתו", ובד בבד להיות חדור בהכרה שתכלית לימוד תורה זה הינו כדי לתת כח וסיוע לבעלי "מעשים טובים", לאלו העוסקים בבירור וזיכוך העלם העולם הגשמי.
•
תפקידו של האדם הוא לא ללמוד תורה לשם השלמות שלו, מתוך מציאותו האישית – אלא מתוך ביטול מוחלט אל הקב"ה. כאשר לימודו יהיה באופן זה, אזי "כתר שם טוב עולה על גביהן". המטרה של לימוד התורה שלו היא ה"מעשים טובים" שבלימוד, העזרה ליהודי אחר. גם אנשי ה"כתר תורה", אלו ש"תורתם אומנתם" – צריכים ללמוד מתוך מטרה של "כתר שם טוב", של סיוע למעשים טובים.
ההבדל בין המספר 12 למספר 13 הוא: המספר 12 מסמל את הגדרות העולם, מעגל השנה הוא בן 12 חודשים, והמספר 13 מסמל את האלוקות שמעל גדרי והגבלות העולם, "י"ג מדות הרחמים", 13, הינם מעל ל"סדר ההשתלשלות" שהוא אור אלוקי מוגבל.
בעולם של "12" – העיסוק בעולם והיציאה ממנו, הינם בסתירה זה לזה. "חיי שעה", העיסוק בעולם מנוגד ל"חיי עולם", ל"תורתו אומנתו". לכן אחרי 12 שנים במערה, רבי שמעון לא יכול היה לשאת את העובדה שאנשים עוסקים בחרישה וזריעה ולא בלימוד תורה, ולכן "כל מקום שנותנין עיניהם, מיד נשרף".
אך אחרי שהוא שהה במערה גם את השנה ה-13, כאשר הוא הגיע לרמה רוחנית בה אין "אני" ו"העולם", כאשר ישנו ביטול מוחלט לרצונו של הקב"ה הרוצה דירה בתחתונים - אזי העולם והתורה אינם עומדים בסתירה זה לזה, והוא חיפש כיצד הוא, רבי שמעון, יכול לפעול לתיקון ושיפור העולם.
הוא אומר לבנו: "די לעולם אני ואתה", העובדה ש"אני ואתה" הננו "תורתו אומנתו" בהבנתו העמוקה, לימוד התורה שלנו הוא כדי לסייע לאלו העוסקים בעולם – אזי "די לעולם", העולם יתעלה מכך.
כאשר מגיע ל"ג בעומר, יום ההילולא של רשב"י, היום בו מתעלים מעשיו ותורתו, כאשר מעשיו מתבטאים לא בשנה ה-12 לשבתו במערה אלא דווקא אחרי השנה ה-13 - אנו לומדים בסמיכות ליום בפרקי אבות את דבריו אודות מעלת "כתר שם טוב" העולה על גבי "כתר תורה", שעד כמה שהדבר מפליא – משנה זו הינה משנה י"ג, המשנה ה-13, בפרק זה של פרקי אבות.
(מתוך שיחת "בהר – ל"ג בעומר", לקוטי שיחות חלק י"ז)