הרב אלי וולף
כאשר הגמרא מספרת את סיפור הסתתרותו של רבי שמעון בן יוחאי ובנו רבי אלעזר במערה (שבת לג), היא כותבת שאחרי שתים שנה שהם ישבו שם, שנים ארוכות בהם הם ישבו ולמדו תורה כל העת, עמד אליהו הנביא על פתח המערה וקרא: "מי יודיע לבר-יוחאי שהקיסר מת ובטלה גזרתו", בטלה גזרת דין המוות שריחפה על ראשו של רבי שמעון.
כשרבי שמעון ובנו שמעו את ההכרזה, הם יצאו מהמערה, וביציאתם אל העולם הם ראו כיצד אנשים עוסקים לפרנסתם בחרישה וזריעה. במשך שתים עשרה שנה הם היו מופרשים מחיי החולין של העולם הזה, שתים עשרה שנה שהם עסקו אך ורק בלימוד התורה - והדבר לא מצא חן בעיניהם. הם תמהו כיצד זה אנשים "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה", כיצד ייתכן שעוזבים את התורה, הנקראת "חיי עולם", ועוסקים בדברים גשמיים, דברים ברי-חלוף, "חיי שעה"?
הדבר כה חרה להם, עד כדי כך שכל מקום שהם היו מביטים לעברו, היה נשרף.
יצאה בת קול מן השמים ואמרה: "האם יצאתם להחריב את עולמי?! חזרו למערה!". חזרו רבי שמעון ובנו אל המערה ל-12 חודש נוספים, ובסיומם, כשהם יצאו בשנית מן המערה, הם פגשו בשעת ערב שבת מאוחרת ביהודי מבוגר הרץ וממהר והוא אוחז בידיו שתי חבילות של ענפי-הדס.
שאלוהו רבי שמעון ובנו "לשם מה לך ההדסים", השיב להן הזקן שהם לכבוד השבת, ובמענה לשאלתם לשם מה הוא זקוק לשתי חבילות, מדוע לא די לו באחת, השיב להם הזקן: אחד, כנגד "זכור את יום השבת לקדשו", והשני, כנגד "שמור את יום השבת לקדשו". אמר רבי שמעון לבנו: "ראה כמה חביבות המצוות על בני ישראל", ובזה נחה דעתם.
כאשר רבי שמעון ובנו יצאו בפעם הראשונה מן המערה, הם הקפידו על הנהגת בני ישראל בעולם, על כך שהם "מניחים חיים עולם" ועוסקים בחיי העולם הזה. הגישה של רבי שמעון ובנו היתה ,שהעולם עומד בסתירה להתמסרות ללימוד התורה, העולם מפריע ומנגד לתורה, וככזה – יש לשרוף אותו.
אך כאשר הם ראו את אותו יהודי שרץ בערב שבת ואוחז בידיו הדסים לכבוד השבת "אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור", יהודי שאולי אינו עוסק כל העת ב"חיי עולם", אבל המצוות חביבות עליו ויקרות לו – בטלה הקפידה שלהם. בזה הושלמה יציאתם מן המערה וכניסתם אל העולם.
מפגש זה הביא לכך שרבי שמעון ובנו לא יהיו פרושים ומובדלים מן העולם, אלא הם יפעלו בו ויעסקו עם העולם כדי לרומם ולהעלות אותו. המטרה היא לא לשרוף את העולם, אלא לרומם להעלות אותו. יש לקחת את העולם של "חיי שעה", ובאמצעותו לקיים מצוות מתוך חביבות.
פעולתו של רבי שמעון בעולם, בפרט אחרי צאתו מן המערה – היתה גילוי פנימיות התורה, גילוי ספר הזוהר, שעליו נאמר (ב'רעיא מהימנא') שהודות לספר זה יצאו בני ישראל מן הגלות.
מאורע זה בו פגשו רבי שמעון ובנו את היהודי נושא ההדסים – הינו השלב הראשון בעבודתו של רבי שמעון בהכנת העולם הגשמי לגאולה, מאורע זה הינו תחילתה של הגאולה האמתית והשלמה..
אנו, שתפקידנו לסיים ולגמור את הבאת הגאולה האמתית והשלימה – עלינו ללמוד מסיפור זה, מה נדרש מאתנו על מנת לסיים את המלאכה.
•
זמן הגאולה, ימות המשיח, מכונה בשם "יום שכולו שבת", ותקופתנו הנוכחית, הסמוכה לבוא הגאולה, התקופה בה עלינו להיות מוכנים לכניסת השבת, לביאת המשיח - הינה "ערב שבת".
כדי להיות ראויים לביאת המשיח, נדרשת הכנה גדולה. נדרש מאתנו להיות מוכנים בנושאים רבים, הן בנושאים של חיוב, נושאים של "זכור", והן בנושאים של זהירות ושלילה, נושאים של "שמור".
סיפור פגישתם של רבי שמעון ובנו עם היהודי נושא ההדסים בשעת ערב שבת - מהווה עבורנו מסר. הזקן, הוא אנחנו. אנחנו ההשתקפות של אותו הזקן.
כיון שאנו עומדים בסמיכות ממש לכניסת השבת, ובזמן קצר זה אין פנאי לתקן ולהשלים את כל הנושאים הרבים הנדרשים כהכנה לשבת, ובפרט שלא ניתן לתבוע מיהודי שעסוק בחרישה וזריעה, ב"חיי שעה", בעניני העולם, שכל פרטי ההכנות לשבת יהיו אצלו במילואם –
לכן די בכך שנרוץ לקראת השבת עם "שני חבילת הדסים". די בכך שנקבל החלטה שאנו רוצים לקיים ולאחוז בשני התחומים, "אחד כנגד זכור, ואחד כנגד שמור". החלטה שנאחז הן בתחום שלהעשייה, והן בתחום של ההימנעות.
עלינו להתחיל עם עשיה קלה, עלינו לעשות ולו משהו, פעולה קטנה, כמו לקיחת שני חבילות הדסים, אחת כנגד זכור ואחת כנגד שמור – ועל ידי פעולה קטנה זו, נסיים ונשלים את פעולתו של רבי שמעון בן יוחאי, בהבאת הגאולה אל העולם.
הסיום הינו בדומה להתחלה, כמו שתחילת פעולתו של רבי שמעון בעולם אחרי צאתו מן המערה, היתה כאשר הוא פגש ביהודי נושא ההדסים, ובכך הוא החל לעסוק עם העולם, ועל ידי ספר הזוהר שלו תבוא הגאולה לעולם –
כך סיום ההכנה לגאולה, סיום פעולתו של רבי שמעון, רגע לפני "כניסת השבת" והבאת הגאולה לעולם – היא על ידי ריצה מזורזת מאיתנו לקראת השבת, ולקיחת שתי חבילות הדסים, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, לכבוד השבת האמורה להגיע בקרוב ממש.
•
לקראת השבת, כהכנה ל"יום שכולו שבת" והגאולה השלימה – יש לקחת "הדסים". מדוע דווקא הדסים, מה הם מבטאים?
תכונת ההדס היא, כמובא בתוכן של מצות נטילת לולב בחג הסוכות - שההדס "יש בו ריח ואין בו טעם" (ויקרא רבה ל, יב). ההדס מתייחד בכך שיש לו ריח טוב.
אחת התכונות של הריח היא, שהיא מסייעת לאדם שנפל בעילפון. כאשר אדם נחלש והתעלף, חיותו לא באה לידי ביטוי גלוי בכל אברי גופו - מניחים ליד חוטמו דבר בעל ריח חזק, הריח חודר פנימה לנפשו, חיותו מתחדשת ומתפשטת לכל אבריו, והוא מתעורר מהעילפון.
עם ישראל נמצא בגלות חשוכה, עם ישראל נמצא בעילפון והחיות שלו לא ניכרת בכל אבריו, וכדי לעורר אותו – נדרש "ריח". נדרשת לימוד פנימיות התורה, המשולה לריח.
התורה ככלל נמשלה לשמן, ועל פנימיות התורה נאמר בשיר השירים (א, ג) "לריח שמניך טובים". פנימיות התורה היא ה"ריח" של ה"שמן", על ידי לימוד פנימיות התורה החודרת אל הנפש פנימה, מעוררים את עם ישראל מעלפונו.
יתר על כן, על ידי לימוד פנימיות התורה, על ידי ה"ריח" – מזרזים וזוכים לביאת המשיח, שאחד ממעלותיו הינם, כדברי הנביא ישעיה (יא, ג): "והריחו ביראת ה'". משיח ישפוט את העם על פי חוש-הריח, "לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אוזניו יוכיח", אלא על ידי "והריחו ביראת ה'".
הגמרא מספרת (סנהדרין צג) שכאשר בר כוזיבא (בר כוכבא) הצהיר על עצמו שהוא המשיח, חכמי ישראל בדקו אותו האם הוא "מורח ודאין", האם הוא קובע את פסק הדין על פי חוש הריח.
כדי להביא את המשיח, את מי שמתייחד בכך שהוא "מורח ודאין", שהוא דן על פי הריח. כדי לעורר את עם ישראל השקוע בעילפון וזקוק לריח שיחדור לנשמתו, זקוק ל"ריח שמניך טובים", לגילוי פנימיות התורה, לתורתו של רבי שמעון בן יוחאי, הספר שאיתו עם ישראל ייצא מן הגלות –
זקוקים לשני חבילות של הדסים, המתייחדים בכך שיש בהם ריח.
כדי להביא את הגאולה, להגיע "ליום השבת", אנו צריכים למהר לקראתה עם "הדסים", עם לימוד פנימיות התורה.
על לימוד והפצת פנימיות התורה אמר המשיח למורנו הבעל שם טוב, ש"קאתי מר", הוא יבוא ויתגלה - כאשר "יפוצו מעיינותיך חוצה". כאשר תורתו של הבעל שם טוב, פנימיות התורה, תתפשט ותגיע לכל מקום בעולם.
ייתן ה' שעל ידי ההחלטה של "אחד כנגד זכור ואחר כנגד שמור", ועל ידי לימוד והפצת פנימיות התורה, ה"הדסים", בזמן זה של ערב שבת בין השמשות - נזכה לכניסת השבת, ל"קאתי מר",ל"יפקון מבי גלותא ברחמים", ובקרוב ממש.
(משיחת ל"ג בעומר תשי"א)