הרב מ"מ משי זהב (פורסם בפורום השלוחים בתשע"ג)
את הסיפור שמעתי ביום שישי האחרון, בחצר האוהל הק', מאת ידידנו ר' הירשל רסקין, מונטריאול – ששמעו מפי בעל המעשה, השליח ר' אלטער בוקעיט (מהשלוחים לבוסטון) לפני כחודש.
••
"אצל אדמו"ר האמצעי הי' ל"ג בעומר מיו"ט המצויינים ... מען האט דעמאלט געזעהן א סך מופתים. דאס רוב מופתים איז געווען בנוגע קינדער. און א גאנץ יאהר האט מעןגעווארט אויף לג בעומר" (לוח היום יום, ח"י אייר)
גם אצל הרבי ידוע יום זה כיום סגולה להפקד בזחו"ק.
(אני זוכר את ל"ג בעומר תנש"א כמדומני, הגעתי לדירת התמימים שעמדה בפינת הרחובות יוניון-אולבני [באלכסון מול המקווה], וראיתי את ציבור הנשים הגדול שעמד בשורה ארוכה מדלת המקווה ועד לרכבו של הרבי, בהמתנה לברכתו של הרבי)
•••
ל"ג בעומר תשד"מ
בשנה זו התקיים "פאראד" בחזית 770, ובשל ההמוניות והפומביות בעמידה ליד 770, החליט הרה"ג הרב זלמן שמעון דווארקין ע"ה שהזוגות הרוצים לקבל את ברכתו של הרבי לזחו"ק – לא יעמדו ליד 770 להמתין לברכה, אלא יעמדו בשעה 10:00 בבוקר ליד דלת ביתו של הרבי ברחוב פרזידנט 1304, שם יהיה להם יותר שקט ופרטיות.
ובשל העובדה שיהיה שם קהל גדול, ויצטרכו "ועד המסדר" לעמוד ולהזיז את אלו שכבר קיבלו ברכה, ולאפשר לאחרים לגשת אל הרבי וכו', ובהיות ולא מתאים שבחורים יהיו "וועד המסדר" במעמד זה –
אי לזאת החליט הרז"ש ע"ה שאברכי הכולל הם יהיו "ועד המסדר" למעמד זה.
ר' אלטער בוקעיט היה אז אברך בכולל האברכים, ומתפקידו היה להיות מצוות "ועד המסדר" בל"ג בעומר זה, ליד ביתו של הרבי.
אולם, ר"א ביקש מהאחראים, שבהיות ומטבעו הוא לא מתאים לעמוד ולהזיז אנשים, אבל מאידך – הוא רוצה להיות חלק מהמעמד שם. אי לזאת סוכם איתו שתפקידו יהיה – לעמוד ליד דלת רכבו של הרבי, לפתוח אותה ברגע שהרבי יגיע לרכב, ולסגור אותה כשהרבי מתיישב ברכב, כדי לאפשר לנהג של הרבי יודל קרינסקי או בנימין קליין –להיכנס מיד למושב הנהג, ולצאת לדרך מבלי לעכב את הרבי מספר שניות מיותר.
•
"לא אשכח את המעמד הזה" – סיפר הרב בוקעיט. "היו שם זוגות רבים. אברכים מאנ"ש וכאלו שלא מאנ"ש, היו שם גם כמה זוגות חסידי סאטמר", [למרות ששנת תשד"מ ידועה בהיסטוריה כשנה "עקובה מדם" ביחסי סאטמר-ליובאוויטש].
"הרבי יצא מדלת הבית בשעה 10:00 בבוקר, ולרכב הוא הגיע רק בשעה 10:20... עשרים דקות תמימות ארכה לו הדרך מדלת הבית עד לרכב.
"היו שם בכיות, צעקות. היו כאלו שהרבי בירך אותם, וכאלו שהרבי "לא שמע" אותם. זה היה מחזה מצמרר.
"והנה הגיע הרגע שלי. הרבי הגיע אל הרכב, הדלת פתוחה לרווחה, אני אוחז בידית הדלת, והלחץ של כל האנשים סובב אותי. כולם נלחצים אל דלת הרכב. אני מחזיק בכוח את דלת הרכב לבל תיטרק חלילה על הרבי.
"הרבי נכנס לרכב, מתיישב על מקומו, אני עומד לסגור את הדלת, ולפתע - אל תוך החלל בין הדלת לרכב נדחק אברך. הוא נכנס "ראשו ורובו" אל הרכב, ואומר לרבי שהוא נשוי כמה שנים ואין לו ילדים, שמו הוא ... שם אמו .... שם אשתו ... ושם אמה...
"אני רואה שהוא אברך מחסידי סאטמר, והוא מבקש ברכה מהרבי.
"הלחץ על הדלת הולך ומתגבר, ואני מחזיק אותה בכל כוחי, לבל תיסגר ותמעך את האברך הזה.
"הרבי מעניק לו ברכה, ואז לפתע אני שומע ביטוי חריג מהרבי –
"הרבי מביט אל הסאטמרי ואומר לו משהו מעין: "דער קינד וועט דארפ'ן האבן מיט וועמען צו שפילען זיך"...
"האברך ההוא לא ממש מבין מה הרבי אומר לו, ואז הרבי אומר לו: "זאג אמן!"...
"האברך קולט את הענין, מתאושש, ואומר "אמן" בקול רם, ויוצא מהרכב. אני סוגר את הדלת והרבי נסע לדרכו.
היה זה ביטוי שלא שמעתי מעולם. והוא חלחל בתוכי כביטוי ייחודי.
•
חלפו שנים, יצאתי לשליחות בבוסטון, ומרוץ החיים עשה את שלו.
כ"ד מנחם אב תשנ"ט
כ"ד מנחם אב זה יום הולדתו של הרה"ח ר' חיים מאיר בוקעיט, אביו של ר' אלטער.
הר"ר ח"מ בוקעיט ע"ה כבר שבק חיים לכל חי, ומנוחתו כבוד בבית החיים מונטיפיורי, לא הרחק מהאהל הק'.
בתאריך זה בשנת תשנ"ט, ר' אלטער החליט לנסוע מבוסטון, להגיע לאוהל, לשאת תפלה ובקשה, ולאחר מכן ללכת לקברו של אביו לרגל יום הולדתו.
הוא החליט לצאת בשעת לילה מבוסטון לאוהל הק', להגיע בסביבות השעה 4:00 – 5:00 לפנות בוקר, לומר מענה לשון, ולצאת חזרה לבוסטון, כדי להיות בעיר בסביבות השעה 9:00 לקראת יום העבודה הרגיל שלו.
•
השעה 5:00 לפנות בוקר.
ר' אלטער עומד בתוך האוהל הק' וקורא מענה לשון, והנה הוא רואה אל האוהל נכנס אברך מחסידי סאטמר, ולצידו שני נערים.
הדבר היה נראה לו מוזר, שעת בוקר מוקדמת זו, "מה הם עושים כאן, בכלל, ומדוע בשעה כזו"?
תמיהתו גברה שבעתיים, כאשר לאחר שבני המשפחה הללו גמרו לקרוא את הפ"נ שלהם, האבא אומר לשני הנערים "נעמט ארויס די מאמר"...
ושני הנערים מוציאים את דפי המאמר "איתא במדרש תילים", והם קוראים את המאמר על הציון הק'.
ר' אלטער מבחין שהאברך הסאטמרי מתבונן בו במין מבט מהורהר משהו. הוא מביט ורואה בו משהו לא ברור.
•
הם נפגשו בשנית ליד הקפה, העוגיות והקשיות.
ר' אלטער לא יכל להתאפק וניגש אל האבא לשאול, מה הענין. במה מדובר כאן.
אומר לו הסאטמרי, "הילדים הללו – הם ילדים של הרבי, הם נולדו בזכות ברכה של הרבי"...
והוא מרחיב את היריעה ומספר, "הייתי נשוי כמה שנים ולא נולדו לי ילדים. ניגשתי יום אחד לרבי לבקש ממנו ברכה לזחו"ק, והרבי בירך אותי, ולאחר מכן הרבי אמר לי "דער קינד וועט דארפ'ן האבן מיט וועמען צו שפילען זיך"... "זאג אמן"! –
"ובזכות ברכה זו נולדו לי התאומים הללו, שאתה רואה כאן לנגד עיניך"...
ואז ההכרה היכתה בר' אלטער כברק –
"תגיד לי – הוא אומר לבן שיחו, כשכולו נרגש – תגיד לי, מתי זה היה?! האם לא בל"ג בעומר, בשנת תשד"מ?! ליד ביתו של הרבי?!"...
"כן, כן, בל"ג בעומר, בשנת תשד"מ, ליד הבית של הרבי, בתוך הרכב של הרבי!" עונה לו הסאטמרי.
"אני לא מאמין.... - אומר לו ר' אלטער – אני הוא זה שהחזקתי בשארית כוחותי את דלת רכבו של הרבי שלא תמעך אותך מלחץ ההמון שצבא על הדלת"...
"זהו זה. כעת אני מבין – השיב לו הסאטמרי – הפנים שלך מוכרת לי בעליל, ואני לא מצליח להיזכר מהיכן. כעת התחוורה לי התמונה".
"כפי שאתה רואה – הוא ממשיך ומספר לר' אלטער – אלו שני הילדים, התאומים, נולדו לי בזכות ברכתו של הרבי כשנתיים אחרי אותו ל"ג בעומר. והיום הוא יוםהבר-מצווה שלהם.
"אלו שני הילדים שיש לי. אין לי יותר ילדים. והם הילדים שלו, של הרבי".
עיבוד נוסף
שיחת השבוע 1272
ל"ג בעומר נחשב יום זכאי במיוחד בכל הקשור לילדים. רבים שלא זכו לברכת פרי-בטן נושעו בזכות ברכות שקיבלו מצדיקי החסידות ביום זה. גם ליד ביתו של הרבי מליובאוויטש נהג להתאסף בל"ג בעומר קהל רב של מבקשי פרי-בטן, בציפייה לברכתו הקדושה.
הרב אלתר בוקיעט, משליחי חב"ד בבוסטון שבארה"ב, היה בשנת תשד"מ אברך צעיר. הוא התגורר אז בשכונת קראון-הייטס בברוקלין ולמד ב'כולל'. ההכנות לתהלוכת ל"ג בעומר המרכזית, המתקיימת בחזית בניין 770, בית-המדרש המרכזי של חב"ד, היו בעיצומן, וקהל רב התחיל להתאסף במקום כבר בשעות הבוקר המוקדמות.
הממונים על הסדר החליטו להפנות את מבקשי הברכה לפרי-בטן להמתין ליד ביתו של הרבי, מרחק שני רחובות משם. הדבר נועד לאפשר להם לבקש ברכה בפרטיות, בלי להיות חשופים לעיני הקהל.
באותו בוקר המתינו ליד ביתו של הרבי עשרות רבות של מבקשי ברכה. התאספו שם יהודים מכל גוני הקשת, חסידים, ליטאים, דתיים מודרניים ועוד.
כשיצא הרבי מביתו התחוללה שם דרמה קורעת לב. אנשים בכו, זעקו והתחננו. הרבי בירך אותם זה אחר זה. עשרים דקות נדרשו עד שהרבי עבר את הדרך הקצרה מביתו אל המכונית. הרב בוקיעט, שהיה אחד הסדרנים במקום, נתבקש להתייצב ליד דלת המכונית ולסגור אותה מיד אחרי כניסתו של הרבי אליה.
הגיע הרגע. הרבי נכנס לרכב, והרב בוקיעט ניסה למלא את המשימה, אולם באותו רגע נדחף אל בין הדלת והמכונית אברך צעיר, חסיד סאטמר על-פי מראהו, וביקש את ברכת הרבי. הרב בוקיעט עמד והחזיק בדלת, ושמע כי הרבי מברך את האיש שיזכו להוליד ילד.
ואז חייך הרבי במאור-פנים ואמר: "אבל הילד צריך שיהיה לו עם מי לשחק...". האיש לא קלט ממש את משמעות הדברים ועמד ללא תגובה, והרבי הוסיף: "אמור 'אמן'!...". האיש ענה מיד: 'אמן', ועזב את המקום.
חלפו שנים. הרב בוקיעט יצא למקום שליחותו בבוסטון. בכ"ד במנחם-אב תשנ"ט החליט לנסוע לניו-יורק, לפקוד את קבר אביו. האב נטמן בבית-העלמין מונטיפיורי, שבו שוכן גם ציוּנו של הרבי. באותו יום חל יום-הולדתו של האב, ובנו הרגיש צורך לפקוד ביום הזה את קברו.
מכיוון שציפה לו סדר-יום עמוס למדיי, החליט לצאת לניו-יורק לפנות בוקר, כדי שיספיק לחזור לבוסטון בהמשך הבוקר. הנסיעה עברה במהירות ובשעה חמש בבוקר כבר היה ב'ציוּן'.
כשנכנס פנימה הבחין ביהודי שעל-פי חזותו הוא חסיד סאטמר, העומד עם שני בניו, ויחדיו הם נושאים תפילה על הציוּן.
בתחילה לא ייחס לכך הרב בוקיעט תשומת-לב מיוחדת, והחל לומר את התפילות והבקשות הנאמרים במקום. אך מעת לעת, כשהרים את עיניו לרגע והעיף מבט באיש ובבניו, הבחין כי האיש מביט בו שוב ושוב במבט בוחן.
בשלב מסויים הבחין הרב בוקיעט כי האיש מוציא מכיסו דפי מאמר חסידות, ואומר לילדיו: "התחילו לומר!". הבנים אמרו יחדיו את מאמר החסידות ליד הציוּן.
כשסיים הרב בוקיעט, יצא מן הציוּן ופנה לשתות משהו בפינת הקפה המיועדת למבקרים. הוא מצא שם את החסיד ושני בניו. שוב הביט בו האיש במבט ממושך, והדבר גרם לרב בוקיעט לגשת אליו ולפתוח עמו בשיחה.
לאחר כמה מילות נימוסין אמר האיש, בהצביעו על שני בניו: "אלה ילדיו של הרבי. הם נולדו בזכות ברכה שקיבלתי מהרבי".
הרב בוקיעט התעניין לפרטי הדברים והאיש סיפר: "לפני כחמש-עשרה שנה באתי אל הרבי לבקש ברכה, לאחר ששנים עברו ולא זכינו לילדים. הרבי בירך אותי בילד והוסיף: 'אבל הילד צריך שיהיה לו עם מי לשחק...'. אני לא קלטתי ברגע הראשון את משמעות הדברים, ואז הרבי אמר: 'אמור אמן!'. אמרתי 'אמן', והנה, אלה התאומים שנולדו לנו".
פתאום הבריק במוחו של הרב בוקיעט הבזק של זיכרון חד וברור. בהתרגשות אחז בידו של החסיד ושאל: "אמור לי, מתי ובאיזו הזדמנות קיבלת את ברכתו של הרבי?".
"זה היה בל"ג בעומר, בשנת תשד"מ, ליד ביתו של הרבי, כשהרבי כבר היה בתוך המכונית שלו", ענה האיש.
הרב בוקיעט היה נסער: "הייתי לצידך בעת שקיבלת את הברכה!... אני האברך שהחזיק את דלת המכונית במאמץ רב שלא תיסגר עליך, מלחץ האנשים והצפיפות שהייתה שם", אמר לו.
"אהה!", זה היה תורו של החסיד להיזכר גם הוא. "עתה אני מבין מדוע פניך נראו לי מוכרות, אך לא זכרתי איפה ראיתי אותך", אמר בהתרגשות.
הוא המשיך וסיפר לרב בוקיעט כי בניו אלה נולדו לו כשנתיים לאחר ברכת הרבי, ומלבדם אין לו עוד ילדים. "אלה ילדיו של הרבי, והיום הם נעשים 'בר-מצווה'. לכן באתי עמם לבקש ולהתפלל ולחגוג את היום בד' אמותיו של הרבי", הוסיף ואמר בעיניים בורקות.