בשנות היו"דים, ארגן הרה"ח ר' לייבל זלמנוב התוועדויות בעיר בני-ברק עם דמויות חסידיות. להתוועדות י' שבט תשט"ז הוזמן הרה"ח ר' רפאל נחמן הכהן, ולאחר אמירת "לחיים" התבטא, כי החזון-איש מקנא בנער קטן הלומד חסידות. דבריו חוללו סערה רבתי, וזכו להתייחסותו של הרבי, בהתוועדות חג הפורים של אותה שנה.
דבריו הקדושים של הרבי, התומכים ומבארים את קביעתו של ר' פאלע, תוארו ביומני ההתוועדות:
באמצע הפארבריינגען אמר הרבי, שבכלל הוא רוצה להנהיג שבכל התוועדות יתוסף גם עניין בנגלה, והמשיך להגיד שיחה בנוגע לכריכת המגילה האם צריכה להיעשות קודם ברכה האחרונה או לאחריה. כשבאמצעה הזכיר דעת הגר"א, אשר עומד על כך, שתחילה יכרכו המגילה ואחר כך יברכו.
בהמשך, ביאר הרבי שצריכים להראות פנים לסברה זו, שאותה שולל הגר"א. כשנהיה קצת 'רעש' בתוך הקהל, סיפר הרבי סיפור מעניין שקרה עם ר' פאלע כהן (הרבי ציווה להבן שלו, ר' יואל, שנכח בהתוועדות שיאמר לחיים):
"בהתוועדות חסידית שנערכה בארץ הקודש ביו"ד שבט, הנה "כטוב לב המלך ביין", התבטא אחד המסובים אודות פלוני בן פלוני, שהוא מקנא בתלמיד הכי קטן של "תומכי תמימים" שזכה ללמוד חסידות. והיינו, שבהיותו ב"עולם האמת" רואה הוא את המעלה של לימוד החסידות, ולכן מקנא הוא בתלמיד הכי קטן של "תומכי תמימים".
"כתוצאה מהתבטאות זו, הרוויח הדואר הישראלי סכומים גדולים עבור בולים. מגיעים מכתבים, אחד אחרי השני, בטענות: "הכיצד אפשר לומר דבר כזה?! פלוני בן פלוני היה גדול שבגדולים, פוסק ולמדן, שישב כל ימיו באוהלה של תורה - ואיך ייתכן לומר שהוא מקנא בקטן שבקטנים שלומד פרק תניא?!"
"והמענה על זה - שזוהי גמרא מפורשת במסכת בבא בתרא: איתא בגמרא "עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות שבע חופות לכל צדיק וצדיק.. כל אחד ואחד נכווה מחופתו של חברו".
והרבי ביאר זאת באריכות.