הרה"ח ר' שלמה חיים קסלמן המחיש, כיצד מכוונת ההשגחה העליונה את הנשמות הגבוהות אל הבעל שם טוב ואל תלמידיו - עד לרבותינו נשיאינו, והצביע לדוגמה, על זו של רבי אשר מקרלין נ"ע:
הרה"ק רבי אשר, בנו של הרה"ק רבי אהרון מקרלין, היה בצעירותו נער חריף, ופעם, בהיותו במעזריטש, פגע בכבודם של שניים מתלמידי המגיד. כאשר הבחינו התלמידים, כי מורם ורבם הגדול רואה את המעשה ואינו מוחה, נפלה רוחם. קרא אותם המגיד ואמר להם: "הבה ואספר לכם אודות ייחוסכם, ומאורע שאירע עם זקניכם".
והחל את סיפורו:
"לפני שנים, התגורר באחד הכפרים יהודי, בעל אחוזות ושדות רבות. כאשר הגיעו בנותיו לפרקן, השיאן לתלמידי חכמים ושבע מיוצאי חלציו נחת רוח רבה. הוא הקדיש להם באחוזותיו בתי מגורים מרווחים, סיפק להם את כל צורכיהם, וכך יכולים היו חתניו לשבת על מי מנוחות ולהתעלות בתורה.
"כשהגיעה בתו הצעירה לפרקה, החליט לבחור עבורה חתן מיוחד, אשר יעלה בהצטיינותו גם על חתניו המבוגרים. הוא פנה לעיר סמוכה, בה שכנה ישיבה גדולה ומפוארת, סיפר לראש הישיבה על מטרת בואו וביקשו לבחור עבורו את אחד ממצויני הישיבה.
"ראש הישיבה הצביע על אחד הבחורים, בשם נתן. מראהו הרזה והצנום של הבחור לא הותיר רושם מיוחד, אך ראש הישיבה הסביר, כי הינו עילוי גדול, הצנע לכת ובעל מידות תרומיות. נהנה העשיר מההצעה, לקח את הבחור אל בתו והציגו אף בפני חתניו. לאחר-מכן, באו בקשרי השידוכין ונקבע מועד החתונה.
"לימים, כאשר החלו החתנים לשוחח עם גיסם החדש בדברי תורה, הבחינו, כי אין הוא מסוגל לפתוח את פיו בפלפולי דאורייתא. הם סברו, כי הפעם נכשל חותנם בבחירת חתן מתאים לבתו, אולם חששו לגלות לו זאת.
"עם זאת, כשהתקרב מועד החתונה, החליטו לגלות בפניו את הסוד. ניסיונותיו של החותן לשכנעם, כי הבחור הינו הצנע לכת ומעלים על מידותיו, עלו בתוהו וחששם הלך וגבר. החותן מצדו, המשיך בהכנות לחתונה.
"יום הכלולות הגיע, והעשיר הכין סעודה מלאה בכל טוב. החתן מצדו, סירב לבקשתם של גיסיו, כי ישמיע פלפולי דאורייתא, בהתאם להנהגתם בחתונתם. הנהגתו העליבה אותם מאוד, והם גמרו אומר להיפטר ממנו בהקדם האפשרי.
"הגיסים החלו נטפלים לחתן הצעיר בדרישה, כי יעניק גט לרעייתו, אולם הוא לא שעה לדבריהם. הם מצדם לא ויתרו, ודרשו מגיסתם, כי תדרוש מבעלה את הגט. אולם, לתדהמתם, השיבה להם, כי היא שבעת רצון מבעלה, וחלילה לה לדרוש זאת. החתנים סברו, כי האישה פוחדת מבעלה, ובעצה אחת עם חותנם החליטו, כי על אבי המשפחה להדיר את בתו ובעלה מנכסיו ולגרשם מפניו.
"ואכן, למחרת, קרא האב לבתו ולחתנו, והעמידם בפני הברירה: להתגרש - או להיות מנודים מרכושו ומנחלותיו. כשהביעו את סירובם להיפרד, הורה להם להתרחק מאחוזתו. עם זאת, כדי לא להותירם ללא קורת גג, התיר להם להתגורר באחת החורבות שבקצה אחוזתו, עד אשר ימצאו בית מגורים.
"מחוסר ברירה, ארזו את חפציהם, נטשו את דירתם המרווחת ועברו לגור בבקתה רעועה, אשר בקצה גבול שדותיו.
"שעת לילה מאוחרת. העשיר מסתובב בחצרו אנה ואנה, ולנפשו אין מנוח: את בתו הצעירה גירש מביתו, יחד עם בעלה, בחרפה ובביזיון. מי יודע מה עלה בגורלה ובאם יש לה לפרנסתה היומית?
"בעודו מתהלך בין ערוגות הירק ומטעי הדשאים שבשדותיו, התרחק ללא משים מביתו והתקרב אל הבקתה, בה התגורר הזוג הצעיר. כאשר נעצר לרגע, הבחין באור קלוש המבצבץ מהבית הקרוב. בהתקרבו אל האור, מצא עצמו עומד מטרים ספורים מהבקתה שם נמצאים בתו וחתנו. "מכיוון שכך", הרהר לעצמו, "אכנס ואראה מה שלום בתי".
"כשהתקרב אל הדלת, נדהם לראות את בתו המתנמנמת על אבן אחת ליד הדלת. "בוודאי גירשה בעלה, גס הרוח ועם הארץ, מביתו ואינו מאפשר לה ללון בבית", סבר לתומו. הוא הקיץ את בתו והתעניין לפשר ישיבתה בחוץ. היא השיבה בפשטות, כי כעת, לומד בעלה בצוותא עם אליהו הנביא, ונוהגת היא לשהות מחוץ לבית בעת לימודם, כדי לא להפריע להם.
"נתקף האב בחמת זעם על חזיונותיה ודמיונותיה של בתו, והרים עליה קול זעקה: "עם הארץ מגושם זה, איש גס רוח, אשר אינו יודע קרוא וכתוב, לומד עם אליהו הנביא?! איזה אליהו ואיזה נביא?! אני אלמד אותו לקח עבור כל מה שעולל לבתי".
"הוא רץ כמוכה טירוף לאחוזתו, העיר את חתניו ושח להם על מעללי חתנו. החותן האיץ בהם לבוא עימו אל הבקתה, כדי להציל את בתו מידיו של אותו רשע וללמדו לקח אחת ולתמיד.
"מיהרו כולם לעבר הבית, ובהתקרבם עוררו רעש גדול. הבעל, בשמעו את הרעש בחוץ, יצא אליהם וביקשם שלא יהינו להתקרב אל הבית, כי מסכנים הם את נפשם. צחקו הגיסים לשמע דבריו, ואחד מהם אף ניסה להתפרץ לבית בכוח. ויהי, כאשר החל לעלות במדרגות, קרסו הן תחתיו, והוא נותר מתבוסס בדמו, ללא רוח חיים.
"העשיר וחתניו נחרדו ממראה עיניהם. הם הבינו, כי אין הדבר פשוט כלל ועיקר. צערם על מות בן המשפחה היה עצום, והם חשו, כי הדבר טמון בהתנהגותם אל גיסם הנסתר.
"למחרת האסון, בא האב לביתם של הזוג הצעיר, לבקש את סליחתו של חתנו, תוך בקשה נפשית לשוב לאחוזתו. אולם, לדאבונו, איחר את המועד. בתו אמרה לו, כי בעלה קיבל על עצמו עול גלות, כדי לכפר על הריגת נפש בשגגה.
"מצפונו של האב החל מייסר אותו. הוא שיגר איגרות אל כל רבני ופרנסי הערים והעיירות, בהן שח את אשר התרחש עם חתנו. הוא תיאר קווים לדמותו, והתחנן, כי באם ייתקלו בו, ידברו על לבו כי ישוב לביתו ולמשפחתו.
"נדד החתן בדרכו, עם קבוצות של עניים ואביונים הנעים ונדים ממחוז למחוז. באחד הימים, חבר אליו עני מפוקפק, ושניהם הוזמנו לביתו של מכניס אורחים מסוים. העני ניצל את ההזדמנות והכניס לכיסו חפץ יקר ערך.
"חשדו של בעל הבית נפל דווקא על ר' נתן הצעיר, והוא הביאו אל ראשי הקהילה, אשר יגזרו את דינו. עונשו של גנב באותם ימים היה, לעבור בין שורות של תושבי הקהילה, ולספוג יריקות והשפלות. גזר דינו של ר' נתן היה דומה, והוא בוצע מיידית.
"קולות הרעש בעת ביצוע העונש הגיעו לאוזניו של רב המקום, והוא יצא לרחובה של עיר, לראות על מה ולמה המהומה. ויהי, כאשר הבחין בפניו של היהודי הנענש, חש, כי אלו הן הפנים המתוארות במכתבו של העשיר.
"ניגש הרב אל ר' נתן והזמינו לביתו. הוא נענה להצעה. הרב התעניין לזהותו של אורחו, והתברר, כי אכן הוא האיש המבוקש על-ידי בני משפחתו. גילה הרב לאורחו על האיגרת שכתב חותנו, וכשהבין החתן שהתגלתה זהותו, החליט לגלות את האמת ולהזדהות בפני הרב.
"הרב אמר לר' נתן, כי נמחלה לו השגגה, על-ידי הביזיונות שספג, וכעת עליו לשוב לביתו ולהתחיל חיים חדשים. בד-בבד, שיגר הרב אל העשיר איגרת מיוחדת, בה בישרו על ההתפתחויות. החתן קיבל את חתנו בכל הכבוד הראוי, והעניק לו ולרעייתו בית רחב ומרווח, למען יוכל ללמוד תורה ללא הפרעה.
"לימים, נודע החתן בקדושתו, ובספרו "מגלה עמוקות".
המגיד סיים את סיפורו, ופנה אל אחד משני תלמידיו, אשר נמנה עם נכדיו של המגלה-עמוקות, ואמר: "תדע כעת את ייחוסך ומי היה זקנך". לאחר-מכן, פנה אל תלמידו השני ואמר לו: "ואתה, הלוא הינך נכד הב"ח. הבה ואספר לך על גדולת זקנך, ואודות הקשר בינו לבין המגלה-עמוקות:
"בעת שסיים הב"ח לכתוב את ספרו, שיגר את חידושי תורתו אל המגלה-עמוקות, למען יעניק להם את הסכמתו. היה זה ביום י"ד ניסן, ושליחו של הב"ח הגיע אל המגלה-עמוקות בעת שעסק באפיית מצות. המגלה-עמוקות ביקש אם כן מהשליח, שיניח את הספר בצד עד שיתפנה מעיסוקו.
"שב השליח אל הב"ח וסיפר לו על תגובתו של המגלה-עמוקות. נשבר לבו של הב"ח, ואמר: "אם צדיק זה לא נטפל לחידושיי מייד, אות הוא שלא כיוונתי לאמיתה של תורה ולא למדתי תורה לשמה". עצבותו של הב"ח נמשכה זמן רב, וכמעט שהביאתו לשרוף את חידושיו.
"צערו של הב"ח, הביא את בית הדין של מעלה לגזור על המגלה-עמוקות, כי עליו להסתלק מן העולם. כאשר חש המגלה-עמוקות בצער שהסב לב"ח, מיהר לנסוע אליו ולבקש את סליחתו, ורק אז בוטל גזר הדין הקשה".
סיים המגיד את סיפורו לתלמידיו בדברים מפליאים:
"הרי לכם שני סיפורים מזקניכם הקדושים. דעו לכם, תלמידיי, כי צדיקים אלה היו נותנים את כל אשר להם, כדי לזכות להביט אפילו דרך סדק קטן, בנער זה (הלוא הוא רבי אשר מקרלין)".