הרה"ח ר' שלמה חיים קסלמן היווה סמל ודוגמה של התמסרות רב לתלמיד. הוא סעד עם התמימים, צעד עימהם למקווה, ביקר בחדריהם ודאג לכל מחסורם. רבים מעולי תימן ומרוקו מכהנים כיום כשלוחיו של הרבי, הודות לשוויון שהפגין כלפיהם. להיותו טוב בעצם, לא כעס מעולם על בחור. הוא אף נצפה, פעמים רבות, בוכה על מצבו הרוחני של מי מתלמידיו, תוך תליית האשמה בדבריו שלא יצאו מן הלב.
ר' שלמה חיים ביקש להעניק לתלמידיו את כל מה שיש בו: יראה ואהבה, אהבת ישראל, חסידות ועבודה. הרה"ג ר' זעליג פלדמן ע"ה הגדיר את עומק התמסרותו של ר' שלמה חיים לתלמידיו:
"כלל ראשי הישיבה מתנים את קידומם של תלמידיהם, בכך שלמדנותם לא תאפיל על זו שלהם. ר' שלמה חיים, לעומת זאת, הסכים להעניק לתלמידיו הכול ולהיוותר ללא כלום, תמורת היותם חסידים אמיתיים".
התמסרותו אל תלמידיו, הדגימה מהי אהבת ישראל אמיתית, ותרמה לאחדותם של התלמידים. הוא הדגיש את הנאמר ב"היום יום", כי אהבת ישראל גדולה מאהבת ה', והוסיף, שכאשר איחלו לעצמם חסידיו של אדמו"ר הזקן כי יזכו באהבת ה', התערב אדמו"ר האמצעי ואיחל, שתשרה אהבת ישראל כיאות.
ר' שלמה חיים הצביע על ההבדל בין אהבה לבין תאווה: אהבת ישראל פירושה לאהוב את השני, בעוד תאווה למאכל מסוים נובעת מאהבת האדם את עצמו - ולא את המאכל. אהבת ישראל אמיתית, מותנית בהתבוננות בגדלותו של השני, בהתאם למאמר "והוי דן את כל האדם לכף זכות". בעת שיזהה אצל רעהו מעלות בלבד - יאהבהו כנדרש.