הרה"ח ר' אברהם פריז ע"ה תיאר את אהבת החסידים, שאפיינה את חסידות חב"ד מאז ומעולם:
פעם, התבשרו החסידים בליובאוויטש, במברק מיוחד, על שמחה בביתו של הרה"ח ר' אלחנן דוב מרוזוב. המשפיע הרה"ח ר' חנוך הענדל קוגל ע"ה, שקיבל את המברק, בישר על כך לרבי, והחל רוקד בחדרו הקדוש.
"הריקוד החריג, במקום הקדוש ביותר, פרץ ספונטאנית בעקבות שמחתו של הזולת. זו הייתה דמותו של חסיד אמיתי. שמחתו של הזולת נחשבה אצל ר' הענדל כשמחתו האישית. הוא אירח חסידים על שולחנו - למרות עניותו הרבה, והדהים את רואיו בהנהגתו".
ר' אברהם ביאר:
חיי נשמתו של החסיד גוברים על חיי גופו. לכן, מצד נשמותיהם המאוחדות של בני ישראל, אוהב החסיד את זולתו כאת עצמו ממש - מבלי הבט על מוצאו ועדתו. אומנם, מטבע הדברים, אהבת החסידים ביניהם עולה על כולן, משום שנשמותיהם המאירות בגלוי פועלות "כמים הפנים לפנים".