בבסיסה של העבודה הפנימית שתבע הרה"ח ר' חיים שאול ברוק, ניצבה התפילה. הוא תיאר את חשיבותו של ה"חדר שני", בו מתפללים העובדים באין מפריע:
בעיר מסוימת, שרוב תושביה היו מתנגדים, ביקשו החסידים להקים בית כנסת, והמתנגדים התנו את הסכמתם, בכך שלא יכלול חדר שני. החסידים התחייבו לעמוד בתנאי, אולם לפועל, הקימו אף חדר שני. הזמינו המתנגדים את החסידים לדין תורה אצל החסיד הנודע ר' אייזיק מהומיל.
ר' אייזיק זכה לאמונם של המתנגדים, למרות הימנותו עם גדולי החסידים. הם הביעו בפניו את ביטחונם, כי לא יקל ראש בהפרת התנאי השרירותית.
בעת הדיון, הציגו המתנגדים את טענתם, בעוד החסידים נותרו ללא מענה. פנה הרב אל התובעים ואמר: "האמת היא, כי הצדק עימכם, משום שהחסידים הפרו את התנאי. אולם, מכיוון שחולקים הינכם על החסידים בפירוש "והוא אחד ואין שני", וכן בעניין "נפש השנית", מדוע שלא יבנו "חדר שני" ותחלקו עליהם אף בכך?!"