הרה"ח ר' חיים שאול ברוק סיפר לתלמידיו סיפור מעניין, שנושא בסופו מסר מרתק:
בעיר אחת, למדו שני אברכים שולחן-ערוך יורה דעה, והתקשו בהבנת פירושו של הט"ז. נכנסו לרב העיר והביעו בפניו את שאלתם, אולם כל ניסיונותיו להבין את הט"ז עלו בתוהו. הצטער הרב צער רב.
כעבור זמן קצר, בא הט"ז אל הרב בחלום הלילה, ואמר לו: "מוכן הנני לגלות לך את הפירוש בדבריי, בתנאי שתתקע לידי שתיסע אל המגיד ממעזריטש". הסכים הרב, והט"ז ביאר את העניין.
בבוקר, זימן הרב אליו את שני האברכים, וחילצם ממצוקתם. עם זאת, התלבט עמוקות האם לקיים את הבטחתו ולנסוע אל המגיד. לבסוף, נכנס אל הגאון מווילנה ושח לו על העניין. הגר"א הסכים לנסיעה, אך ציווה עליו, לתת את דעתו במעזריטש על שני עניינים:
א. האם תלמידי המגיד הינם בעלי רוח הקודש. ב. האם יראים מרבם.
נוסף לכך, הצביע הגר"א בפני הרב על עניין מסוים בספר הזוהר, אודותיו חפץ שישאל את המגיד.
נסע הרב למעזריטש, ובהיכנסו לבית המדרש שמע את תלמידו של המגיד, רבי לוי יצחק מברדיצ'וב, לומד את הגמרא בבבא מציעא: "אי כשחייב מודה, אמאי לא יחזיר". רבי לוי יצחק ביאר לעצמו: "אי כשחייב מודה - אם הגר"א מווילנה מודה שבמעזריטש יש משהו, אמאי לא יחזיר - מדוע אינו בא בעצמו לכאן?"
נוכח הרב, כי תלמידי המגיד הינם בעלי רוח הקודש.
כעבור זמן מה, שמע קול דפיקות קביים, ומייד נפלה אימה על התלמידים. היו אלו הקביים של המגיד, בהן נאחז - עקב נכותו ברגליו הקדושות.
נוכח הרב, כי תלמידי המגיד יראים מרבם.
כעת, היה עליו לקיים את בקשתו השלישית של הגר"א. הוא נכנס אל המגיד, ובטרם פצה את פיו, אמר הצדיק: "בשני הדברים עמדנו בניסיון, ואם רצונו לדעת את הדבר השלישי, יואיל נא הגר"א לבוא לכאן בעצמו ונפרש לו את מאמר הזוהר".
שב הרב לווילנה וסיפר לגר"א את הדברים. הגר"א לקח את הטלית ואת התפילין על מנת לנסוע למעזריטש, אולם, עקב סיבה מסוימת, לא הסתייע הדבר, והוא נותר בביתו.