הרה"ח ר' חיים שאול ברוק סיפר לתלמידיו סיפור מעניין, שנושא בסופו מסר מרתק:
שאלו פעם את הבעל שם טוב: הכיצד אומרים חז"ל כי האדם נידון בכל יום, הלוא ידוע שבראש השנה נגזר גורלו של האדם למשך השנה כולה? הבעל שם טוב לא השיב.
כעבור כמה ימים, ציווה הבעל שם טוב לרתום את הסוסים ולנסוע. לאחר נסיעה קצרה, ירד מהעגלה ותלמידיו אחריו. הם פגשו ביהודי זקן, נושא שני דליי מים. התעניין הבעל שם טוב לשלומו, והיהודי השיב בכאב:
"הנה זקנתי, ובכל זאת עליי להמשיך בעבודתי הקשה, ולשאת דליי מים. לפעמים, בעת שצועד אני עם הדליים מרחק רב, נתקל הנני באבן, וזו גורמת לנפילתי ולשפיכת המים. או אז, עליי לשוב על עקבותיי ולמלא מחדש את הדליים. לשני ילדיי, בהם חנן אותי ה', אין זמן פנוי לסייע לי".
בסיימו את דבריו, נאנח הזקן אנחה עמוקה. הבעל שם טוב בירכו, ושב עם תלמידיו לביתו.
כעבור כמה שבועות, נסע שוב הבעל שם טוב עם תלמידיו לאותו מקום. ירדו מהעגלה ופגשו באותו זקן. כשהתעניין הבעל שם טוב לשלומו, השיב הזקן בפנים שוחקות:
"ברוך השם, מתפרנס הנני מנשיאת דליי מים. אף שמפאת זקנותי נתקל הנני לפעמים בדבר מה, המביא לנפילתי ולשפיכת המים, אך בעזרתו יתברך, שב הנני וממלא את הדליים. כמו כן, מקבל הנני סיוע מילדיי - למרות עיסוקיהם".
הסביר הבעל שם טוב לתלמידיו:
"בראש השנה, נידון האדם כמה השפעה ופרנסה יינתנו לו. מדי יום, לעומת זאת, נידון האדם כיצד יקבל את אשר הוקצב לו: בסבר פנים יפות, או שמא בפנים זועפות. השינוי בפסקי הדין היומיים, הנוגעים ליהודי זה, הביאו לשינוי בתשובותיו".