בשנת תש"י, בעקבות הסתלקותו של הרבי הריי"ץ, נערך אירוע בבית הכנסת בתל-אביב, ובמהלכו, קלט הרה"ח ר' חיים שאול ברוק התלחשות של שני בחורים ליטאיים. הראשון חש שהאירוע מיצה את עצמו, והציע לחברו לסור עימו מן המקום, בעוד רעהו גילה לו: "כדאי לנו להמתין. תיכף יגיע לכאן רב מכובד, הנואם בחסד עליון".
ר' שאול היה שבור מאוד מהסתלקותו של הרבי, ושיחם של הבחורים צרם לאוזניו. הוא פנה אליהם וסיפר: "במהלך מלחמה מסוימת שהתנהלה ברוסיה, התחבאתי תקופה ממושכת בגניזה. הבחנתי שם בספר קינות, בו נכתב בראשיתו: "הקינות נדפסו כאן באותיות גדולות ומאירות עיניים, למען ירוץ בו הקורא בנחת ובשלווה". סגנון שיחתכם תואם את זה של עורך הקינות במהדורה ההיא".
ר' שאול דחה את טענות הייאוש שנשמעו באותם ימים: "מה יהיה עם חב"ד?" והבהיר:
"לאחר הסתלקותו של אדמו"ר המהר"ש, שקעו החסידים בתחושה נוראה. אומנם, אחד מגדולי החסידים, טען באוזני חבריו: "תיווכחו, כי יהיה עוד רבי ותהיה עוד חסידות". לאחר שקיבל הרבי הרש"ב את הנשיאות, הופתעו החסידים משפע ה"המשכים" העמוקים שהמטיר. או אז הוכיח להם החסיד את צדקת דבריו".