• האם יש להעיר לידיד ששח שיחת-חולין באמצע תפילה? • מה יעשה הרואה את קרובו אוכל לפני קידוש בשבת? • ילד המגיע לבקר את הוריו בשבת ברכבו, האם צריך להוכיח אותו על מעשהו או מוטב לא להתערב? • חובה לנתק את הקשר עם שכן הבוחר לצאת לים בכל שבת בכדי להתריע על חומרת מעשיו? • מתי העת להתערב במעשי הזולת ולהוכיח אותו, וכיצד יש לעשות זאת?
בין אהבה לתוכחה - מבוא ורקע רעיוני
על יום ל"ג בעומר, בו פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות על "שלא נהגו כבוד זה בזה". מוסבר בשיחות הרבי כי המחלוקת בין תלמידי רבי עקיבא הייתה על עניינים של יראת שמים: הם ראו את חבריהם טועים ולא נהגו בהם כבוד.
בהקשר לכך, ראוי לעסוק בשאלה מעשית מצויה של "חובת התוכחה לאדם חוטא". בפרשת קדושים נאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא". כך שמצוות התוכחה היא חובה גמורה ככל מצוות התורה ולא זכות או רשות. חכמים דרשו בגמרא את כפל הלשון "הוכיח תוכיח", שצריך להוכיחו "אפילו מאה פעמים" עד שישוב בתשובה.
חיוב התוכחה הוא כאשר ברור שחברו חטא ולא באופן של שמועות ודיבורים וכיוצא בזה. כמו כן צריך שהמוכיח עצמו לא יהיה חוטא באותה עבירה, כדברי הגמרא:
אמר רבי טרפון, תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה, אם אמר [המוכיח] טול קיסם מבין עיניך [כלומר עוון קטן], אומר לו [זה שמוכיחים אותו]: טול קורה מבין עיניך [טול אתה עוון גדול שבידך. הלכך אין כיום מי שיכולים להוכיח, שכולם חוטאים, רש"י].עם זאת, התוכחה חייבת להיות בלשון רכה - שלא תפגע בחוטא. כך כותב רבנו הזקן שהתוכחה צריכה להיות ביניהם באופן פרטי "בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה" והמוכיח צריך להדגיש ולומר לחוטא "שהוא חוטא על נפשו במעשיו הרעים" והוא המוכיח "אינו אומר לו אלא לטובתו".
חמור מכך: אם מוכיחו בלשון קשה ומכלים את החוטא, עובר באיסור לא תעשה "שנאמר ולא תשא עליו חטא, וכך אמרו חכמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות תלמוד לומר ולא תשא עליו חטא", כלומר התורה באה להזהיר שהתוכחה צריכה להיות בצורה יפה ומכבדת, באופן שהמוכיח עצמו לא יעבור עבירה בעת התוכחה|. כך מובא בגמרא שם: "אמר רבי אלעזר בן עזריה תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח", ופירש רש"י: "דרך כבוד, שלא יהיו פניו משתנים".
ולכן לעיתים יש להעיר רק בדרך רמז, סיפור, שליחת חומר כתוב בנושא וכדומה.
לפני מאה שנים, היו ברוסיה שני ילדים בני תשע ועשר. הם היו בניו של האדמו"ר המהר"ש מליובאוויטש. כדרכם של ילדים קטנים, הם שיחקו יחד וכדרכם של ילדי רבי, הם בחרו לשחק במשחק תוצרת-בית: "רבי וחסיד".
הילד הגדול נכנס לחדרו של הרבי, לבש את הכובע והמעיל של הרבי והחל ללמוד בספר הגדול שעמד על השולחן. אחיו הצעיר נכנס בנימוס לחדר וביקש לקבל תיקון על עוון מסוים שחטא בו. הוא סיפר כי עשה מעשה מסוים בשבת הקודמת ואחר כך נודע לו שהסבא, בעל התניא, אוסר זאת בסידורו. הילד הגדול נעשה חמור-סבר, פניו הפכו רציניות והוא אמר כי התיקון יהיה בכך שילמד היטב את הלכות שבת בשולחן ערוך.
אחרי כמה ימים, שאלה האימא את הבן הצעיר, אם ביצע את התיקון שהורה לו אחיו, הרבי? - "לא", הוא השיב. "מדוע? הרי הרבי אמר לך לעשות זאת"? - "אחי, אמר הילד, הוא לא רבי אמיתי. כי רבי אמיתי נאנח, לפני שהוא מציע תיקון"...
אחרי שהוצב העיקרון – כי תוכחה היא באופן שלא יפגע בו – יש לפרט את דיני התוכחה ומתי הם חלים.
הלכות דיני התוכחה
חובת ההוכחה תלויה ברמת ה'דתיות' של החוטא:
== א. אנשים שהם פורקי עול בפהרסיא ולהכעיס ==
המשנה ברורה כותב, שאין בהם חיוב תוכחה. כי החיוב הוא "הוכח תוכיח את עמיתך" מישהו שהוא 'עמית' לתורה ומצוות, אבל עובר עבירות להכעיס כזה, אינו בכלל 'עמיתך'. ואדרבה, צריך להרחיקו ולדחותו ואין לצרפו למניין וקדיש.
== ב. יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות בימינו ==
פוסקים רבים כותבים כי הם נחשבים כתינוקות שנשבו כיוון שלא למדו ואינם יודעים ולכן הם בגדר אחר מפורקי עול בפרהסיא וצריך לקרבם באהבה ולצרפם למניין ולקדיש על ידי זה ישובו למוטב. [ואדרבה, הנהגת כ"ק אדמו"ר הייתה לקרב כל אדם ואפילו כאלו שהם פורקי עול בפרהסיה, כמו המקרה הידוע עם השופט חיים כהן].
ובחיוב התוכחה כאשר הם חוטאים, פוסקים רבים סבורים, שכיון שאינם שומרים כמעט שום מצווה וברור הדבר שלא ישמעו לתוכחה – אין צריך להוכיח אותם כלל, אבל כאשר מתחילים להתעניין ולהקשיב - צריכים להוכיחם.
בדומה לזה משמע מדברי רבנו הזקן בתניא פרק לב ומכתב כ"ק אדמו"ר:
רבנו מחלק בתניא כך: אנשים שאינם ממכריו ואינם מקורבים אליו, כמו סתם שכן בבניין, אין בהם חיוב תוכחה כלל; שהרי מן הסתם לא ישמעו לתוכחתו. אלא רק חיוב אהבה וקירבה, ויש לאוהבם ולקרבם ומתוך כך ילמדו לשמור ולעשות. "מי שאינו חברו ואינו מקורב אצלו" - היינו שאינו שומר תורה ומצוות וגם אינו חברו בחיי היום יום - "הנה על זה אמר הזקן הוי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. לומר, שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו, ולכן נקראים בשם בריות בעלמא, צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה, וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורת ה' ועבודתו".
אמנם אלו שאינם שומרי תורה ומצוות אבל הם מקורבים אליו, כמו בן שמגיע לאב ומחלל שבת או מקורב הנשמע לעצתו - צריך להוכיחו ואם לא שב, צריך לשנוא אותו בשנאה נסתרת בליבו (בלי להודיע לחוטא על כך), כדי שלא יבוא ללמוד ממעשיו ועדיין לאהוב אותו ביחד עם האהבה. לשון רבנו: "אבל המקורבים אליו והוכיחם ולא שבו מעוונותיהם שמצווה לשנאותם, מצווה לאהבם גם כן, ושתיהן הן אמת: שנאה מצד הרע שבהם ואהבה מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם שהוא ניצוץ אלוקות שבתוכם המחיה נפשם האלוקית".
וכך במכתב כ"ק אדמו"ר (אגרות קודש ב/אגרת רסז): "א. יש אלו שמצווה לאוהבם ואין בהם שנאה כלל (חופשיים שאינם מינים ואפיקורסים ואינם מקורבים אליו כלל, עד שאין מקום למצות הוכח תוכיח). ב. אלו שצריך להיות להם שנאה וגם אהבה (המקורבים אליו והוכיחם ואינם שבים)".
← כל זה הוא כאשר נעברה העבירה בסתר; אבל כאשר עובר עבירה בגלוי – כגון אדם שבא לבר מצווה בבית הכנסת ומצלצל הטלפון או מוציא מצלמה ומצלם - חובה למחות בו מיד שלא יתחלל שם שמים (ואם לא מחה מיד, חלים על עבירה זו הדינים כאילו חטא בסתר).
== ג. אדם שומר תורה ומצוות ==
אדם שומר תורה ומצוות, אם יתכן, ואפילו בספק, שהוא יקבל את התוכחה – יש להוכיח אותו. ותוכחה זו היא הן באיסור דאורייתא והן באיסור דרבנן, ובין אם החטא נעשה בשוגג או במזיד. כל זמן שאין ודאות שידחה את דברנו, יש להוכיח אותו.
ולכן מתפלל בבית הכנסת שעובר אפילו על איסור דרבנן ונראה שיקשיב לו – יש להוכיחו.
אבל כאשר ברור שהחוטא לא יקשיב, כאן יש לשים לב לסוג האיסור: איסור המפורש בתורה, כמו חילול שבת, חייבים למחות גם אם ידוע בודאי שהחוטא לא ישמע וגם אם העבירה נעשתה בשוגג.
אבל אם האיסור לא מפורש בתורה, כמו אדם שאוכל לפני קידוש, כאן אפשר לדון אותו כמו חוטא בשוגג, שהרי אינו יודע את ההלכה האמורה ומאחר ונראה שלא ישמע וישנה הנהגתו לכן אין להעיר לו על כך ועל זה אומרים "מוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים".
לדוגמא: נאמר בתורה "ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם" ומכך שכתוב "בתשעה בערב" דרשו חכמים מצוות עשה להוסיף מחול על הקודש ולקחת קצת זמן מהתשיעי בתשרי ולהפוך אותו ליום כיפור וכך התענית ואיסור המלאכה של יום כיפור מתחיל כבר ביום התשיעי לפנות ערב. דבר זה הוא מצוות עשה מדאורייתא, אבל אינו מפורש ממש בתורה אלא זה דרשה של פסוקים. ולכן אומרת הגמרא (במסכת ביצה ל ע"א) שנשים האוכלות ושותות עד חשכה (הכוונה עד בין השמשות) אין למחות בידם, כי מאחר ואינן יודעות הרי הן שוגגות והיות שברור לנו שלא ישמעו לנו, על זה נאמר 'מוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין". ומובן שכן הדבר בכל איסורי דרבנן שאם ודאי שלא ישמע לנו – אין להוכיח ומוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים.
אבל דבר המפורש בתורה, כגון להדליק אש בשבת שעל זה נאמר בתורה "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", וכן לעשות מלאכה בבין השמשות שזמן זה הוא זמן ספק יום ספק לילה מהתורה ואם הוא לילה הרי אסור לעשות בו מלאכה מדאורייתא – חייבים למחות בעושים מלאכה בזמן זה ואפילו החוטא הוא שוגג ולא יודע שזה אסור ואפילו אם לא ישמע לנו – בכל זאת צריך להוכיח אותו.
עד כמה חובת התוכחה:
הגמרא לומדת: "הוכח תוכיח" אפילו מאה פעמים. ונחלקו בגמרא מתי צריכים להפסיק את התוכחה. "עד היכן תוכחה? רב אמר עד הכאה (ומבאר רש"י עד שיקצוף המוכח וירצה להכות המוכיח). שמואל אמר עד קללה (היינו שיקלל המוכח את המוכיח). רב יוחנן אמר עד נזיפה (היינו עד שינזוף החוטא במוכיח)". ולהלכה פסק הרמ"א עד שיכנו או יקללנו. אבל המשנה ברורה פוסק עד שינזוף בו.
[שיטת רבנו הזקן היא שהתוכחה באדם רגיל שאינו מכירו ואינו חברו היא עד נזיפה, אבל בחברו שהוא מכיר אותו וליבו גס בו התוכחה היא עד שיכנו או יקללנו.
כמו כן לומד רבנו הזקן שבעבירות שבין אדם לחברו מוכיח רק ביחידות, אבל עבירות שבין אדם למקום, הרי לאחר שמחה בחוטא ביחיד צריך למחות פעם אחת ברבים אבל לא יותר מזה, משום שנאמר "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע". אבל אם נזף בו או הכהו או קללו – אינו צריך להמשיך למחות בו לא ברבים ולא ביחיד].
וכן במקום שאם יוכיח אותו יכול החוטא לפגוע במזיק – אין צריך מלכתחילה למחות בו.