להתגעגע (רש"י "בכל מושבותיכם", אמור כג,יד)

לקו"ש חי"ז שיחה א | בשיחה המקורית ישנם פרטים שלא הובאו בדרשה, מומלץ לעיין במקור

פתיחה

פתחו את החומשים בפרק כג פסוק יד, ר' זונדל, קרא בבקשה:

וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם:

הפסוק מדבר על איסור 'חדש' – איסור שהרבה לא מכירים, אבל הוא אחד מתרי"ג מצוות התורה!

הקרבת העומר, ביום השני של פסח, מאפשרת להתחיל ליהנות מהתבואה החדשה, כל זמן שלא הוקרב העומר אסור לאכול מהתבואה החדשה. זו בעיה אמיתית שמתרחשת הלכה למעשה בכל שנה בתבואות מסוימות, שכן אם זרעו תבואה מסוימת אחרי פסח, אסור לאכול אותה עד אחרי פסח שנה הבאה. בגידולי חו"ל זה קורה הרבה מאוד. אוקראינה למשל היא אחת ממקורות החיטה הבינלאומיים, ושם קורה הרבה שהזרעת החיטה היא אחרי הפסח. יש בזה הרבה דעות, מה הדין בתבואת חו"ל, ומה הדין כשהבעלים הם גוים ועוד. זהו איסור 'חדש'.

וכעת, ר' איסר, תקרא בבקשה את רש"י:

"בכל משבתיכם" - נחלקו בו חכמי ישראל יש שלמדו מכאן שהחדש נוהג בחוצה לארץ ויש אומרים לא בא אלא ללמד שלא נצטוו על החדש אלא לאחר ירושה וישיבה משכבשו וחלקו.

האם מישהו יוכל לומר לי מה מסביר רש"י?

[לשמוע את הקהל]

השאלות

נדייק את השאלה, מה מפריע לרש"י שהוא צריך לתת על זה לא תשובה אחת אלא שניים? ומה לא טוב בתשובה אחת על השאלה הזו?

אל תאמרו שרש"י בא ללמד אותנו שיש דעה "שהחדש נוהג בחוץ לארץ", כי רש"י הוא לא שולחן ערוך והוא לא עסוק בללמד אותנו הלכה. כל מה שמעניין את רש"י הוא מה הפירוש הכי פשוט להבנת הפסוק – לעתים יתכן שההלכה שונה מפשוטו של מקרא, כי כך לומדים ודורשים חז"ל. אבל לתורה יש גם פירוש מילולי, ואת זה מבאר רש"י. אז מה הוא רוצה?

האמת היא שכל הענין כאן קצת מוזר: התורה אומרת "חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם", כל מי שמדבר עברית מבין שפירוש המילים "בכל מושבותיכם" הוא – בכל מקום שאתם גרים. בארץ ובחו"ל! מדוע צריכים לחלוק בענין הזה? למה רש"י מביא עוד פירושים?

וההסבר הוא כזה:

הביאור

אמת ויציב. הפירוש הפשוט למילים "בכל מושבותיכם" הוא: בכל מקום ומקום שאתם גרים בו. אך מצד שני: מצות "חדש" היא מצוה התלויה בגידולי האדמה, וכל המצוות התלויות בארץ כמו תרומות ומעשרות – נוהגות רק בארץ ולא בחו"ל, מה נשתנה איסור חדש שיהיה נוהג "בכל מושבותיכם" כפשוטו. לא זו בלבד, אלא שאיסור חדש קשור עם קרבן העומר, שהוא שמתיר את אכילת החדש. ובעומר נאמר בפירוש (פסוק י) "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל הַכֹּהֵן". מה ההיגיון אם כן שאיסור חדש יהיה שונה ויחול גם בחו"ל?

מה שנוצר מהבעיה הזו שיש לנו שתי אפשרויות לפרש: או שנפרש "בכל מושבותיכם" כפשוטו, ונחריג את איסור 'חדש' משאר מצוות התלויות בארץ בכך שהוא נוהג גם בחו"ל. או שניישר קו עם כל יתר האיסורים והמצוות התלויות בארץ, ולא נסטה מפשט המצוה העוסקת בגידולי האדמה, ונאמר שאכן מצוה זו נוהגת רק בארץ, כמו העומר ושאר המצוות התלויות בארץ, ונפרש "בכל מושבותיכם" – שרק אחרי ההתיישבות המלאה בארץ, ארבע עשרה שנה מאז הכניסה של יהושע, תתחיל המצוה לחול בפועל.

איזה הסבר מהשניים טוב יותר? – התשובה היא: שניהם באותה הרמה, לכל אחד יש קושי שאין לחברו, ולכן הם שווים מבחינת הפשט. מהסיבה הזו פותח רש"י ואומר "נחלקו בו חכמי ישראל", ולא כותב פירוש אחד ואחר כך "ויש אומרים", כי אין זה פירוש ועוד פירוש, אלא מלכתחילה שני פירושים שווים.

להבנה הזו של הרבי ברש"י קוראים: היגיון ברזל.

אבל אתם הרי חברה רציניים, אז תקשיבו לרעיון עמוק שמתחבא כאן ברש"י:

במקרים דומים כותב רש"י "נחלקו רבותינו", הלשון "חכמי ישראל" מעט מוזר ושונה. והסיבה היא, שכאן רש"י רוצה ללמד משהו למטיבי לכת. שימו לב: המחלוקת הזו איננה כל כך בפשט הכתובים, כי כאמור שני ההסברים בעיתיים בפשט. אלא בעיקר מחלוקת שקשורה ל"חכמי ישראל", לחכמת הלב של החכמים. יש כאן שני צדדים פילוסופיים בשאלה האם חדש נוהג בחו"ל או לא:

הרעיון של איסור חדש הוא להרגיל אותנו להבנה שהקב"ה הוא הבעה"ב היחיד, ואת הראשית מכל דבר נותנים לקב"ה. לכן, כשצומחת תבואה חדשה אי אפשר להתחיל לאכול עד שיתנו את זה לקב"ה. זה יסוד ברור.

השאלה היא מה קורה בחוץ לארץ. ברור שגם יהודי חוץ לארץ צריכים להגיע להכרה הזו שה"ראשית" שייכת לקב"ה – השאלה, איך עושים את זה בצורה הכי טובה?

דעה אחת אומרת: אמנם את העומר הם לא יכולים להביא, אבל אם נאסור עליהם את אכילת ה'חדש' עד שיוקרב העומר בבית המקדש, הם ירגישו היטב, בכיס שלהם, את התובנה שה"ראשית" שייכת לקב"ה.

דעה שניה אומרת: אם נאמר להם שמותר להם לאכול את החדש, אין להם אפילו את הזכות להישמר מ"חדש". ההרגשה הלא טובה הזו עצמה תיצור אצלם געגוע ורגש חזק, ביתר שאת וביתר עוז לקדושת ארץ ישראל ולהכרה שה"ראשית" שייכת לקב"ה.

ההוראה

אחד המסרים שאפשר וצריך ללמוד מכל זה הוא שה"ראשית" שייך לקב"ה! יהודי צריך תמיד לזכור שאת הדקות הראשונות של הבוקר צריך לתת לקב"ה, לא חייבים לפתוח אימייל עד אחרי התפילה. בבוקר קמים, אומרים ברכות השחר, מתפללים בכוונה, נותנים לגמרי לקב"ה ולא מתחילים את היום עד אחרי שמסיימים להתפלל וללמוד משהו.

כך גם ילדים, את תקופת ה"ראשית" בחיים שלהם, יש להקדיש לקב"ה. ילד לא חייב להשקיע את הראש בלימודי אלגברה, את הזמן הצעיר והטוב הוא נותן לקב"ה, ללימוד של תורה, משניות והלכה. כי את הראשית נותנים לה'.