פעמים רבות יוצא לי לשוחח עם הורים ממורמרים שגידלו את הילדים שלהם ושלחו אותם להיברו סקול, ולאחרי הבר-מצוה שלהם הם נוטשים את הכל ולא מעוניינים להיות מעורבים בשום ענין יהודי, וההורים מפוחדים שהם איבדו את ילדם לתמיד. ויתרה מזו: ההורים שואלים את עצמם, האם כל ההשקעה שלהם בילד והחינוך היהודי שהם העניקו לו הכל היה לשוא? מדוע מגיל 15 ואילך הם לא מעוניינים לשמוע על כלום?
ברצוני לחלוק אתכם סיפור שקראתי השבוע שעשוי לשנות את דעתכם על הענין.
זה היה בשנות החמישים. באגאדיר שבמרוקו גדל ילד בן 14 ושמו יהודה אלחרר, בן למשפחה יהודית שלמד בבית ספר פרטי לא יהודי ברמה גבוהה. יום אחד ניגש אליו תלמיד בן 17 מהכתה הגבוהה ושמו יצחק אוחיון, בחור נאה וגבוה ממשפחה אמידה ודובר צרפתית רהוטה. יצחק סיפר ליהודה הצעיר שמתארגנת לה קבוצה של נערים יהודיים שלומדים ביחד יהדות והוא מזמין אותו להצטרף אל החבורה היהודית. יהודה אלחרר נענה להזמנה והתחיל להשתתף בשיעורים. המורה היה הרב עזריאל חייקין שליט"א, שהיה אז שליחו של הרבי באגאדיר שבמרוקו (וכיום רבה הראשי של אוקראינה). יצחק אוחיון מהכתה הגבוהה היה מנהיג הקבוצה המדוברת והוא היה מארגן להם התוועדויות וכו', ותמיד עודד את הנערים להתקרב יותר ליהדות והוא היה מדריך ומכוון אותם.
שנים ספורות לאחר מכן החליטה משפחת אלחרר לעלות לארץ ישראל. כאשר נפרד יהודה אלחרר ממדריכו הבוגר יצחק אוחיון, ביקש ממנו המדריך להמשיך אתו את הקשר גם אחרי עלייתם ארצה, ואכן הם המשיכו בקשר מכתבים רציף. ליהודה היו הרבה קשיי התאקלמות בישראל והוא חיפש ישיבה מתאימה וכו', והמדריך יצחק היה כותב לו מכתבים גדושים בדברי עידוד וחיזוק, ויהודה מצדו חיבב את המכתבים שקיבל מידידו הבוגר ושמר אותם. כך עברו- חלפו כמה שנים.
בשנת 1960 התחוללה באגאדיר רעידת אדמה עזה ( 11 בסולם ריכטר) ואלפי אנשים מצאו את מותם ובתוכם יהודים רבים. גם הישיבה המקומית נחרבה ורוב התלמידים ואנשי הצוות נקברו תחת ההריסות (המעניין הוא שהרב חייקין גורש ממרוקו כמה חודשים קודם לכן מפני שהוא נחשד כמרגל ציוני וכך ניצל בנס). מארץ ישראל שלח יהודה מכתב ליצחק ידידו על מנת לשמוע ממנו מה קורה, אולם כל תשובה לא הגיעה... יהודה התחיל לחשוש שמא הוא נהרג ברעידת האדמה. כך עברה תקופה נוספת עד שבינתיים עלה לארץ ישראל דודו של יהודה שניצל מהרעידה, וכשיהודה שאל אותו על יצחק הוא סיפר לו שאכן הוא ניצל, אבל בעקבות האסון הגדול שבו נהרגו כמעט כל תלמידי הישיבה – הוא עבר משבר באמונתו ועזב את היהדות לגמרי.
יהודה לא האמין למשמע אוזניו; המדריך האהוב שקירב אותו ליהדות וחיזק אותו לאורך כל הדרך עזב ונטש את היהדות, ועובדה זו הסבה כאב רב ליהודה אלחרר. בשנת 1965 נסע יהודה אל הרבי בפעם הראשונה בחייו והוא החליט שהוא יספר לרבי את כל מה שאירע עם יצחק אוחיון ויבקש ברכה בעבורו. הוא נכנס ל'יחידות' בהיכלו של הרבי ובידו חבילת המכתבים שקיבל בשעתו מיצחק לאחר עלותו ארצה. הרבי אמר שיצחק אוחיון היה כותב גם אליו והרבי מאד נהנה מכתיבתו, והרבי ביקש מיהודה להשאיר את המכתבים הללו אצלו. כאשר שמע את דברי הרבי יהודה מאד התרגש ולפני סיומה של ה'יחידות' הביט הרבי בעיניו של יהודה ואמר: "יצחק עוד יחזור"!
במרוצת השנים כתב יהודה אל יצחק במרוקו שהוא מעוניין לחדש אתו את הקשר, אבל לא קיבל שום , אות חיים ממנו. מזמן לזמן הוא היה חושב עליו ומתגעגע אליו. שנים רבות לאחר מכן, בשנת 1991 יהודה כבר הקים משפחה גדולה והיה שליח מבוגר של הרבי בארץ ישראל והוא נסע לכינוס השלוחים העולמי בניו יורק. לפתע הוא פוגש את הרב חייקין בחברת אדם נוסף שלא נראה כחסיד בחזותו החיצונית. הרב חייקין פנה ליהודה ואומר "תכירו", לפי ההתרגשות של הרב חייקין, חשב יהודה לעצמו, אולי זהו יצחק! מיד הוא פנה אליו ושאל אותו: אתה יצחק אוחיון?! הלה חייך ומיד הכיר בו שהוא הוא יצחק אוחיון... ברגע הראשון יצחק לא זכר אותו, אבל אחרי שהם דיברו כמה דקות הוא נזכר בו לפתע והם נפלו איש על צווארי רעהו ובכו מהתרגשות.
התברר שבמשך השנים הצליח יצחק בעסקיו ששגשגו ופרחו, אבל בשלב מסוים היה לו משבר בעסקיו ואז הוא יצר קשר מחודש עם הרב חייקין שהציע לו לבוא אל הרבי שזכר אותו ממכתביו והרעיף עליו מברכותיו במילים חמות מאד ובאריכות. (הסיפור מופיע בגל' כפר חב"ד 582).
מהיכן הביטחון הזה ש"יצחק עוד יחזור"?! במקרה הספציפי הזה השאלה פחות קשה, שהרי הרבי אמר זאת במפורש, אבל הרי אנו נוהגים לומר זאת על כל יהודי שהתרחק שהוא בודאי עוד יחזור לכור מחצבתו, ובפרט מי שכבר קיבל בחייו מנה גדושה של יהדות מקורית ואותנטית אנו אומרים שבודאי הוא יחזור למקורו.
- אמרה: זריעת העתיד - אמונת החינוך בכל מחיר; ראה עוד: חינוך - אמונה ותקווה בחינוך בפרשת השבוע אנו קוראים על חזרה הביתה. בשנת שמיטה משתחרר כל עבד עברי מאדוניו וחוזר אל ביתו. בשנת היובל אפילו עבד נרצע שלא רצה לעזוב את אדוניו גם הוא שב לביתו, ויתרה מזו, גם השדות חוזרות לבעליהן כמו שהתורה אומרת "יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו". בארץ ישראל אדם לא יכול למכור את שדהו לצמיתות, אלא למכור אותה רק עד שנת היובל, כלומר להשכיר את השדה מקסימום לחמישים שנה שלאחריהן היא חוזרת לבעלים הראשונים לאלו שיהושע חילק את הארץ. התורה מנמקת ומביאה את הטעם – "הארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי". הואיל והארץ שייכת לה' לכן לא ניתן למכור אותה לאדם אחר.
ורש"י מבאר: "אל תרע בעינך שאינה שלך", דהיינו, שהארץ שייכת לה' ולכן אי אפשר למכור אותה לאדם אחר.
שואל הרבי בהתוועדות ש"פ בהו"ב תשמ"ה (התוועדויות תשמ"ה ח"ד עמ' 2078 ), מה הפירוש ש"הארץ אינה שלך" והלא הקב"ה נתן את הארץ לבני ישראל כפי שכבר נאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים "לזרעך נתתי את הארץ הזאת", ורש"י מפרש "אמירתו של הקב"ה כאילו היא עשויה", ובפרט לאחר שבנ"י קיימו את המצוות שבזכותן נכנסו לארץ, ובמילא שייכת הארץ לאלו שזכו לקבלה, ומכיון שזה שקיבל את הארץ מכרה לפלוני על-פי דיני הקנינים שבתורה שייכת היא אפוא לקונה ע"פ דיני התורה, וא"כ מהו הפירוש "שאינה שלך"?!
אלא מבאר הרבי, שעל זה ממשיך הפסוק בטעם נוסף "כי גרים ותושבים אתם עמדי". "גרים" – הן בזמן הבטחת הקב"ה לזרעך נתתי את הארץ הזאת לפני שנתנה בפועל, והן בזמן היות בני ישראל בהר סיני בשעה שנאמרה פרשה זו לפני שנכנסו לארץ. ו"תושבים" – אפילו לאחר שנכנסו לארץ ונעשו תושבים, "אתם עמדי" – כלומר בעלותכם על הארץ היא אינה בלעדית שלכם בלבד אלא עמדי, ביחד עם הקב"ה ובמילא אינכם יכולים למכור את הארץ שלא ע"פ רצוני (של הקב"ה) "שצויתי והארץ לא תימכר לצמיתות".
זאת אומרת, שהקב"ה ובני ישראל הם שותפים בארץ ישראל ולכן יהודי לא ימכור את שדהו ללא רשותו של הקב"ה, שכן אנחנו "תושבים – עמדי", חולקים בעלות על הארץ ביחד עם הקב"ה שקבע שאת הארץ הזאת אפשר רק להשכיר ולא למכור.
כיצד הדברים באים לכלל ביטוי בעבודת ה'? כל יהודי נקרא "נחלתו" של הקב"ה, כמו שהמדרש מכילתא דר"י (בשלח) אומר: ארבעה נקראו נחלה .. וכן ישראל קרויין נחלה שנאמר 'עמי ונחלתי ישראל' (יואל ד,ב). ולכן אעפ"י שהיצר הרע שלו סוחב אותו למחוזות רחוקים ולעיני בשר נראה שהוא נוטש את היהדות, אנו יודעים בוודאות שבסופו של דבר הוא יחזור לבעליו הוא הקב"ה, כשם שנחלה בארץ ישראל חוזרת לבעליה.
ומדוע? משום ש"כי גרים ותושבים אתם עמדי". כאשר יהודי נמצא בחברה שלא מתאימה לו – הוא מרגיש גר זר ומנוכר, ולא יעזרו לו כל הנסיונות להשכיח ולשכוח את מקורו, תמיד יהיה משהו שיזכיר לו שלמעשה הוא גר וזר ושהוא לא שייך לקבוצה החדשה אליה הוא מנסה להשתייך. אימתי יהודי מרגיש שהוא "תושב"? רק כאשר הוא "עמדי". כאשר יהודי נמצא ביחד עם הקב"ה ובקרבתו – אזי יש לו תחושה של "תושב" קבוע ויציב. בגלל ההבטחה הזאת יודעים אנו בוודאות גמורה שכל ילד יהודי שקיבל חינוך יהודי אמיתי, ובפרט בבית חב"ד, למרות שהוא נעלם לתקופה קצרה – הוא לא ירגיש שם בבית אלא בסביבה זרה. וכמו שאומרת אותה אימרה חסידית שכל מי שאכל מהקאַשע של תומכי תמימים לא ימות בלא תשובה.
- ראה עוד:תשובה; לא יידח ממנו נידח