מסופר על אדמו"ר האמצעי, שכמו כל אדמו"רי חב"ד ישב בכלא הרוסי עד שחרורו ביום י' בכסלו.
לשנה הבאה התכוננו החסידים לחגוג את היום הזה כחג הגאולה, אלא ששבועות ספורים קודם לכן הרבי חלה ומצבו החמיר מיום ליום. אולם יום אחד לפני חג הגאולה, התעורר הרבי מהעילפון שהוא היה שרוי בו, קרא לחסידיו ודרש דברי חסידות. הוא צוה עליהם לשמוח ובאותו הלילה המשיך לדרוש דברי חסידות כל שעות הלילה. מדי פעם הוא התעניין אם כבר עלה השחר, ולפנות בוקר הוא ציטט את הפסוק "כי עמך מקור חיים", באומרו את המילה "חיים" – עלתה נשמתו לשמיים.
כל האירוע הזה התרחש יום אחד לפני חג הגאולה. מסופר שהחסידים צעדו להלוייתו של הרבי תוך שהם רוקדים ובוכים עם השיר הזה "הרבי צוה לשמוח" - "דער רבי האט געהייסן פריילאך זיין"...