בניו יורק מופיע עיתון באידיש בשם "אלגעמיינער זשורנאל". המייסד והעורך של העיתון היה גרשון יעקבסאן. בשעתו נדפסו בעיתון מאמרים של סופר ידוע בשם נתן ילין-מור שהתגורר בישראל, לחם בלח"י ולאחר מכן שימש כחבר כנסת.
נתן ילין-מור היה אדם חכם ומאמריו היו מעוררי ענין. אבל הוא היה אתאיסט ומאמריו שיקפו וביטאו היטב את עמדותיו בריש גלי. הוא הביע את דעותיו החריפות נגד כל מה שקשור בדת ישראל.
באחת השנים, ביום השני של ראש השנה, הופיע לפתע ילין-מור בביתו של יעקבסאן. המארח הציע לו שמכיון שבשכונתו נמצא הרבי מליובאוויטש והוא עומד להתוועד עם חסידיו, בסיום ההתוועדות הוא יחלק 'כוס של ברכה', ו"אתה מוזמן לבוא איתי לשם", אמר לו יעקבסאן. לשמע הצעתו והזמנתו של יעקבסאן, השיב לו ילין-מור: "אם הרבי לא מכיר אותי - מדוע עלי ללכת אליו. ואם הוא מכיר אותי - זה יותר גרוע... בטח הוא יגרש אותי מבית מדרשו!" אולם יעקבסאן הסביר לו שהרבי הוא אדם עדין שלא פוגע בשום אדם והצליח לשכנע אותו להצטרף אליו להתוועדות של הרבי ב 770. הם הגיעו להתוועדות ולאחריה עמדו בתור יחד עם כל החסידים לקבל כוס של ברכה מידי הרבי וכשהגיע סוף סוף תורם, הציג יעקבסאן את הסופר בפני הרבי.
הרבי חייך ואמר לו: "כבוד הוא עבורי להפגש אתך, בטח הנך יודע שכאשר הקב"ה העניק ליהודי פלוני כשרון מסוים - עליו לנצלו כפי מיטב יכולתו". לשמע הדברים ילין-מור התפלא. "האם אתה קורא את מאמריי? אתה מסכים עם השקפותיי" הוא שאל את הרבי.
"אם הייתי קורא רק דברים שאני מסכים להם ומזדהה איתם - השיב הרבי בחיוך - הייתי קורא מעט מאד"...
"אם אינך מסכים לדבריי - המשיך ילין-מור להקשות - מדוע אתה מברך אותי?" "אל האמת עוד תגיע ביום מן הימים", סיים הרבי, "אבל בינתיים תמשיך לכתוב". בעודם יוצאים, נקרא לפתע ילין-מור לחזור אל הרבי. "מה מצבך בעניני יהדות, תורה ומצוות?" בשנינותו כי רבה השיב ילין-מור: "אַ איד טראַכט...". תגובתו של הרבי היתה: "אינך צעיר שהולמת אותו התלבטות, עליך לעשות משהו בנידון".
שנים לאחר מכן התקשר ילין-מור לידידו יעקבסאן ואמר לו: "אני נמצא בבית חולים במצב קשה. ימיי ספורים, אנא בוא לבקרני". כאשר יעקבסאן נכנס לחדרו, הושיט לו הסופר מעטפה חתומה ואמר לו: "כאשר אמות, תפתח אותה".
לאחר תקופה קצרה הלך ילין-מור לעולמו. יעקבסאן פתח את המעטפה ומצא בה מאמר הפותח במילים הבאות: "אתם קוראים זאת אחרי מותי, כידוע לכם לא האמנתי בחיים שלאחר המוות, אבל אם יש דבר כזה, אני בדרך לשם. אני רוצה לתאר לכם מה עובר עלי כעת...".
הסופר החל לתאר בלשונו העשירה והציורית את הגיהנום, את החושך הנוראי ששורר שם, ומציין: "לפתע אני רואה אור חזק ותמה: איך הוא קשור אלי? האור חדר יותר עד שנכנס לתוך ליבי ורומם אותי... החברים בגיהנום שואלים אותי 'מנין האור הזה?' ואני משיב להם: 'האור הזה הוא של הרבי מליובאוויטש' וסיפרתי להם על פגישתנו".
"אולי הרבי לא סבור שהוא הצליח לשנות אותי. אבל משהו אצלי השתנה. לא ראיתי את עצמי כיהודי שמחוייב למשהו. אבל הרבי התייחס אלי אחרת ושאל מה מצבי בתורה ובמצוות, כאילו שביקרתי בקביעות בבית הכנסת. הוא ראה אותי כחלק מעם ישראל ולא הפסיק להאמין שיש לי חלק בתוכי שעדיין קשור אל הקב"ה". המאמר שלו הסתיים במילים: "ד"ש מהגיהנום".