פרשת השבוע, פרשת בהר, פותחת במילים "וידבר ה' של משה במדבר סיני לאמר, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ ושבתה הארץ שבת לה', שש שנים תזרע שדך...".
הפרשה פותחת בדיני מצוות שמיטה, השנה השביעית, וכהקדמה לכך התורה אומרת שהקב"ה אמר זאת למשה "במדבר סיני".
שואל רש"י: "מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצוות ניתנו בסיני". מדוע התורה מדגישה שמצוות השמיטה ניתנה בסיני, והלא כל המצוות ניתנו בהר סיני. והוא מבאר: "מה שמיטה – נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן – נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני".
דהיינו: כמו שמצוות שמיטה, מתייחדת מהרבה מצוות אחרות – בכך שכל דקדוקיה מפורטים בתורה, והכל ניתן למשה רבינו בהר סיני, כך גם כל התורה כולה, על כל "כללותיהן ודקדוקיהן" (למרות שהם לא כתובים בפירוש בתורה שבכתב) – ניתנו למשה בהר סיני.
אך לכאורה, גם אחרי הביאור הזה, עדיין השאלה במקומה עומדת: מה ענין "שמיטה" דווקא אצל הר סיני. וכי חסרים מצוות אחרות ש"כללותיה ודקדוקיה" מפורטים בתורה, ולמה הדבר נלמד דווקא ממצוות שמיטה. מה מיוחד בה, ביחס לשאר המצוות.
וכן ידועה השאלה הלא סדר הדברים הוא, שתחילה ישנם את ה"שש שנים תזרע שדך, שש שנים תזמור כרמך", ורק לאחר מכן מגיעה שנת השמיטה. ואילו התורה פותחת בסדר הפוך: ראשית "כי תבואו אל הארץ – ושבתה הארץ שבת לה'", ורק לאחר מכן היא כותבת "שש שנים תזרע שדך וגו'".
וכן יש להבין, מה מורה לנו מצות השמיטה, שהיא מצווה נצחית, גם בששת השנים הרגילות. מה תוכן המצווה הזו למי שמתגורר בחוץ לארץ. מה תוכנה לכל אדם באשר הוא, כאשר רוב האנשים כיום אינם עוסקים לפרנסתם בעבודת הקרקע.
•
תוכנה ומהותה של מצוות השמיטה היא – להדגיש את הבעלות של הקב"ה על העולם. וכלשונו של ספר "החינוך": "הכל ברשות אדון הכל". כל מה שיש בעולם, כל מה שיש לאדם, כולל גם האדם עצמו – הכל נמצא ברשותו של הקב"ה.
מצוות השמיטה נושאת בתוכה שלוש חלקים:
א - שביתת האדם. אסור לו לאדם להתעסק בעבודת הקרקע, בשנה זו הוא אמור להתרומם מחיי ה"ארציות" ועליו להקדיש את זמנו לדברים נעלים, כלימוד תורה.
ב – שביתת הקרקע. בנוסף לשביתת האדם – ישנו ציווי "ושבתה הארץ שבת לה'", הקרקע צריכה לשבות, אסור לעבוד בה בשנת השמיטה.
ג – הפירות הגדלים בשנת השמיטה – הנם פירות הפקר, ואין לבעל השדה כל בעלות עליהם.
וכל אחד משלושת הפרטים הללו, נושא בתוכו עומק פנימי יותר בהדגשת "בעלותו" של הקב"ה
א – תפקידו של האדם הוא: "אני לא נבראתי, אלא לשמש את קוני". זו מטרתו בעולם.
עיתים, כשהאדם עסוק בענייניו, העסקי החולין, עלול הוא לשכוח מה תפקידו ומטרתו בעולם, הוא יכול לשכוח שהוא עבד ה', ושכל תפקידו הינו – למלא את רצון הבורא ולהיות דבוק בו.
לשם כך באה שנת השמיטה, שמהותה היא "שביתת האדם".
שנת השמיטה הבאה לאחר שש שנות עיסוק בעולם, מנתקת את האדם מחיי החולין. בשנה זו האדם מתעלה מחיי היום יום ועוסק בענינים של מהות, בשנה זו הוא דבוק בבורא – ושנה זו נותנת לו כח, היא מחדירה בו את ההכרה, שגם בששת השנים הבאות הוא יידע מה מהותו - "לשמש את קוני".
העיסוק בחיי החולין, בעבודת היום יום של ששת שנות העשיה, צריכה להיות חדורה בהכרה של "כל מעשיך – לשם שמים", ו"בכל דרכיך – דעהו".
- קבל חומר על: לשם שמים ב – מלבד זאת, שנת השמיטה מלמדת אותנו שהקב"ה בעלים לא רק על האדם, אלא גם על הקרקע. על הארץ, על טבע הארץ, ועל חוקי הבריאה בכלל. "שביתת הקרקע".
לפי חוקי הטבע - צמיחת פירות ותבואה תלויים בחרישה, זריעה ונטיעה של השנה הקודמת. חוקי הטבע יכולים לעורר את השאלה הכתובה בפרשתינו: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו".
שנת השמיטה מלמדת אותנו כי הקב"ה הוא ה"בעלים" של הקרקע, גם של חוקי הטבע, כפי המובא בפרשתינו המענה: "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה הששית, ועשת את התבואה לשלוש השנים".
טבע הצמיחה בקרקע (וכן שאר חוקי הבריאה) לא תלוי בחרישה ובזריעה, הוא תלוי רק בכוחו של הבורא. וברצונו – השנה השישית תצמיח פירות לשנה השביעית, השמינית, ואפילו גם לתשיעית..
שנת השמיטה מחדירה בנו את ההכרה בבעלותו של הקב"ה – גם בששת השנים הבאות, בהם האדם כן זורע וחורש. ההכרה שגם הצמיחה ה"טבעית" בשנים אלו – היא רק בברכתו של הבורא.
- משל: למה היו רק זוג אחד של עקבות? ג – הבעלות של הקב"ה היא לא רק על האדם, לא רק על חוקי הטבע, אלא גם על הפירות. על נכסי האדם. גם לאחר שהקב"ה בירך את האדם בנכסים, נשארים הם תחת בעלותו ורשותו. וברצותו – הפירות שלך הם פירות הפקר.
יכול האדם לחשוב: אמת, לא החרישה והזריעה שלי הצמיחו את הפירות. הכל בכוחו וברכתו של הקב"ה. אבל לאחר שהם גדלו כבר - הקב"ה נתן אותם תחת רשותי.
אמנם "אני נבראתי לשמש את קוני", עלי לנצל את הנכסים האלו ולהשתמש בהם "לשם שמים", ועד "בכל דרכיך דעהו". אבל ככלות הכל הם נכסים שלי, ואני זה שמחליט לעשות בהם כפי רצונו של הקב"ה.
שנת השמיטה מלמדת אותנו שגם הפירות שגדלו אצלי בשדה, הינם "הפקר". אין לי כל בעלות עליהם. בורא העולם מפקיר אותם, ואין לי שום בעלות עליהם יותר מאשר השכן שלי.
שנת השמיטה מלמדת אותנו שגם בששת השנים הבאות, כאשר הפירות כן נשארים ברשותי, אין פירוש הדברים שהם "שלי", אלא רק רצונו של הקב"ה שהם יהיו אצלי, ועלי – כשליחו של הקב"ה, להשתמש בנכסיו שלו, לעשות בהם כפי הנדרש וכפי רצונו.
- סיפור: חסיד הוא בנקאי... - 'עשירותו' של הרבי מאפטה / בדיחה: בפעם הבא אל תשלח דרך רוטשילד לכן: במצוות השמיטה מודגש שהיא נאמרה "במדבר סיני", כי היא מצווה המבטאת את תוכן "הר סיני", את הבעלות של הקב"ה על האדם, על חוקי הבריאה, ועל כל מה שיש בעולם.
שנת השמיטה נוטעת בנו את ההכרה, שהוראת ה"ושבתה הארץ שבת לה'" – היא היסוד וההקדמה לעבודת ששת השנים. רק לאור ולאחר התוכן שלה, אנו יכולים לגשת לעבודת ששת שנות המעשה.
שנת השמיטה אינה עוסקת רק בעבודת החקלאות בקרקע הפיזית, אלא התוכן והמסר שלה מלווים את האדם לאורך כל שנות חייו, לאורך כל השנה, בכל מקום בעולם, בכל מעשיו והליכותיו.
(על יסוד לקוטי שיחות חלק כ"ד, שיחה לפרשת וילך)