השנה החדשה, זו שאנו עומדים בפתחה - היא "שנת שמיטה".
בדומה ליום השביעי בשבוע, יום השבת קודש, שהוא יום המנוחה ממלאכת ששת ימות השבוע - כך גם השנה השביעית, שנת השמיטה, היא שנת מנוחה ממלאכת ששת השנים שקדמו לה.
אך עם הבדל ביניהם, שביום השבת אסורים כל המלאכות, וכדברי הפסוק (יתרו כ): "ויום השביעי שבת לה' אלוקיך, לא תעשה כל מלאכה", ואילו בשנת השמיטה אסורות רק המלאכות הקשורות עם עבודת האדמה, וכדברי הפסוק (בהר כה): "ושבתה הארץ שבת לה' .. שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור".
למרות שיש קווי דמיון רבים בין יום השבת לבין שנת השמיטה, בין 'היום השביעי' לבין 'שנת השבע' - אבל באשר למסר ולתוכן שהם מבטאים, ישנו הבדל ביניהם.
עיקר הדגש של תוכן יום השבת הוא - שהקב"ה הוא זה שבורא את העולם, וכפי שהפסוק מדגיש את טעמה של שמירת השבת: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ", הקב"ה הוא זה שברא אותם.
לעומת זאת עיקר הדגש של תוכן שנת השמיטה הוא - שהקב"ה גם כעת, ותמיד הוא האדון של העולם. לא רק הוא ברא אותו, אלא הוא גם ברגע זה הוא בעל-הבית של העולם.
פעולותיו של האדם בשנת השמיטה אמורות להביע ולבטא את המסר הזה, המסר שאומר "אין דבר מיוחד ברשותו (של האדם), רק שהכל ברשות אדון הכל".
בשנה השביעית האדם שיש ברשותו קרקע - חדל, בהוראות התורה, מלהיות הבעלים שלה.
וכפי שהתורה כותבת: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך" פירות הקרקע מותרים לך לאכילה - במידה שווה כמו לעבדים ולשפחות שלך, וכפי שרש"י מבאר את דברי הפסוק: שלא תנהג בהם כבעל הבית, אלא הכל יהיו שווים בה".
שנת השמיטה מבטאת את התפיסה שלמרות שהקב"ה נתן את הארץ לבני האדם לצרכי אכילה והנאה, אבל עליהם לזכור שהאדון האמיתי של הקרקע, בכל הזמנים - הוא הקב"ה. וכפי שדוד המלך אומר בתהלים (כד) "לה' הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה".
כדי שההכרה הזו תהיה קבועה בנו באופן תמידי, כדי להדגיש ולחדד בנו את הידיעה הזו לאורך כל הזמן - קבע הקב"ה את השנה השביעית כשנה "שבתית", שנה בה מושבתים כל מלאכות השדה והכרם, שנה בה הבעלים חדלים מלהיות בעלים, אלא הם שווים לעבדיהם ושפחותיהם.
כאשר היהודי משלים עם העובדה ששדהו מופקרת, אילנותיו מופקרים, הגדרות פרוצות ופירותיו נאכלים על ידי זרים - הוא מעיד בכך שהקב"ה הוא האדון האמיתי של העולם כולו.
לאמתו של דבר, רעיון זה שהקב"ה הוא האדון של העולם ושל כל מה שיש בו - היהודי מבטא זאת בכל יום מכל ימות השנה. כאשר לפני כל אכילה או הנאה אנחנו מברכים ברכה ואומרים שהקב"ה הוא "אלוקינו מלך העולם" - אנו מצהירים שהקב"ה הוא הבורא והוא האדון של העולם.
אך בשנת השמיטה הדבר מודגש במלוא העוצמה, הרבה יותר מאשר באמצעות ברכה לפני האכילה.
•
זו אחת ההוראות העיקריות של ראש השנה של שנה זו, שנת השמיטה:
לא די בכך שנזכור שהקב"ה הוא זה שבורא את העולם, אלא בהכרח גם לטעת בעצמנו את ההכרה שהוא לעולם ולתמיד האדון והבעלים של העולם.
הכרה זו וידיעה הזו צריכים לבוא לידי ביטוי מעשי בהנהגה שלנו בכל יום של כל ימות השנה. למרות שדיני מצות שמיטה אינם נוהגים בחוץ לארץ, אך המסר והרעיון של שנת השמיטה, ההוראה של שנה זו - הינן בתוקף בכל המקומות, גם בחוץ לארץ
•
מסר זה שהקב"ה הוא האדון התמידי של העולם כולו, המסר של שנת השמיטה, מתבטא באופן מודגש באחת המצוות הכלליות, מצווה הנדרשת מכל יהודי באשר הוא - במצוות הצדקה.
תוכנה של מצוות הצדקה הוא - שנדרש מכל יהודי להפריש מכספו האישי, מהכסף עליו הוא עמל ויגע, ולתת זאת לנזקק, לעני שלא עמל על הכסף הזה, לתת אותו למוסד-צדקה המטפל בצרכיהם של הנזקקים, לתת זאת למוסד תורני וכדומה.
והמסר של שנת השמיטה, מעניק לנו הבנה כפולה במהותה של מצוות הצדקה.
שנת השמיטה מלמדת אותנו שהצדקה שהאדם נותן מכספו - הוא לא נותן זאת משלו ומרכושו האישי, אלא הוא נותן זאת מהכספים שהקב"ה [- שהוא אדון כל העולם ובכל הזמנים] הפקיד בידו, ועשה אותו שליח שלו למסור זאת לעני.
ורק כאשר הוא מחלק מכספו לאחרים [הוא לא נוהג עם הכסף כ'בעל-הבית', והוא מעניק ממנו אל "עבדיו ושפחותיו"] - הוא מצדיק את השארת יתרת הכסף שלו בידו.
•
"צדקה" - היא לא רק בכסף גשמי, לצדקה יש לה גם ביטוי רוחני.
כאשר פוגשים ביהודי שחסרים לו ידיעות בתורה או בקיום המצוות - חובה לתת לו צדקה רוחנית.
גם עם האדם חושב שהזמן והכוחות שלו יקרים מאוד, הוא צריך לנצל אותם ללימוד עצמי של התורה או לקיום עצמי של המצוות - שנת השמיטה מודיעה ומבהירה שאסור לאדם לנהוג בזמן ובכוחות שלו כאדון יחיד. עליו להתחלק עם הזולת עם הזמן שלו, עם הכוחות והעמל שלו, עליו להעניק מהם למי שנחשב כנזקק בתחום זה.
וכפי שחכמינו מבארים (תנא דבי אליהו רבא, פרק כז) את הפסוק מספר ישעיהו (נח) אותו אנו קוראים בהפטרת יום הכיפורים: "זה צום אבחרהו .. הלא פרוס לרעב לחמך .. כי תראה ערום וכיסיתו" - שמלבד הפירוש הבסיסי של הפסוק, שיש להעניק לחם לרעב ובגד לערום, הפסוק מדבר על מי שחסר לו "מזון" או "בגד" במובן הרוחני.
"מזון" מסמל את התורה, ו"בגד" מסמל את המצוות, והפסוק תובע מכל אחד, שיש להעניק מזון ובגדים רוחניים למי שחסר לו מהם.
וכאשר נקיים את מצוות הצדקה, אנו מובטחים בהבטחה האלוקית (אותה אנו קוראים בקריאת התורה ביום שמיני עצרת): "עשר תעשר", וכפי שחכמינו מבארים (תענית ט) את דברי הפסוק: "עשר - כדי שתתעשר", שעל ידי נתינת הצדקה, לא זו בלבד שלא יחסר לנותן, אלא אדרבה - יתווסף לו הרבה יותר, ועד לעשירות ממש.
למרות שאת כל המצוות, כולל את מצוות הצדקה, יש לקיים - לא לשם קבלת שכר, אלא רק כיון שכך ציווה אותנו הקב"ה הבורא והאדון של העולם -
אך הקב"ה עצמו הבטיח "עשר תעשר", שמי שיקיים את ה"עשר", הוא ייתן מעשר מכספו לצדקה - הוא יזכה ל"תעשר", הוא יתעשר, הן בעושר גשמי והן בעושר רוחני.
(מכתב כללי, וא"ו תשרי תשל"ג)