פתיחה: בשביל מה טבעת קידושין?
כולנו מכירים את המשפט "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". באותם רגעים מרגשים, תחת החופה, עונד החתן את הטבעת על אצבעה של הכלה.
והשאלה הפשוטה היא: בשביל מה צריכים טבעת? הרי שני הצדדים הסכימו להתחתן, ואף התחייבו על כך בפומבי. אם כן, מספיק שהחתן יאמר "הרי את מקודשת כדת משה וישראל". איך הגיעה הטבעת לתמונה?
ההפטרה: קניית השדה
על טבעת הקידושין, וגם על שטר הכתובה שבעקבותיה, אנו קוראים לראשונה בהפטרת פרשת בהר. ההפטרה מספרת לנו סיפור מרתק "שלא מן העולם הזה"... ירמיהו הנביא, שהיה נביא החורבן, התנבא על חורבנה של ירושלים ויציאת בני ישראל לגלות בבל. הוא כתב את ספר איכה, אבל המלך כעס עליו מאוד. היה לו קשה לקבל את האמת. בתגובה, הכניס המלך צדקיהו את הנביא ירמיהו לכלא, במקום הנקרא "חצר המטרה" בירושלים. באותם ימים, נבוכדנצר שם מצור על ירושלים במשך שנתיים, החל מי' טבת. בעוד שנה, הוא יצליח לבקוע את המצור בי"ז בתמוז, ולהחריב את בית המקדש הראשון בתשעה באב.
והנה, שנה לפני החורבן, בעיצומו של המצור, ובזמן היותו בכלא – הנביא ירמיהו מתנבא שבן דודו חנמאל יבוא ויבקש ממנו לגאול שדה שהייתה בבעלותו, כלומר, שחנמאל נקלע לקשיים כלכליים, והיה צריך למכור את שדהו, אך במקום למכור לאנשים זרים, העדיפות הייתה שהנחלה תישאר בידי המשפחה. זו גאולת הקרקע.
פה טמון הקשר לפרשת השבוע, כיון שהפרשה מדברת על גאולת שדות, וזה הנושא של ההפטרה. אולי יש קשר נוסף, בכך שהפרשה מדברת על דיני שמיטה, וכידוע, 70 שנות גלות בבל היו כנגד 70 שמיטות שבני ישראל לא שמרו כהלכה.
בחזרה לסיפור. חנמאל אכן מגיע לבית הכלא, ומציע לירמיהו לגאול את השדה. הנביא משלם כסף, קונה את השדה, והצדדים חותמים על שטר קניין. ה' מצווה אותו לשים את השטר בכלי חרס, במקום שמור, כדי שיעמוד לימים רבים. אגב, במערות מדבר יהודה, נמצאו מגילות שהוטמנו בכלי חרס.
שואל הנביא ירמיה את ה': ריבונו של עולם, בני ישראל נמצאים בעיצומו של מצור, עוד מעט החורבן והגלות הקשה. בשביל מה לקנות כעת שדה? איזה היגיון יש בדבר?
אומר לו הקב"ה: "הממני ייפלא כל דבר"?! למרות הגלות הקשה, בעוד שבעים שנה יחזרו בחזרה לארץ הקודש, ולירושלים, ויבנו בה את בית המקדש. לכן אני מצווה אותך לקנות שדה, כדי להראות לכל העם שעוד יבוא היום, וכולם יקנו שדות ובתים בארץ ישראל.
אומרים חז"ל (קידושין ב, ב; שם כו, א), כי מההפטרה הזו, המפרטת קנייה בכסף ובשטר (ובעיקר מפסוק מד המופיע לאחר ההפטרה "שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום") – לומדים את דרכי הקנייה של קרקעות, באמצעות כסף ושטר. ומזה לומדים כי התחייבות מסוג של קידושין, צריכה להיעשות אף היא באמצעות כסף ושטר, כלומר טבעת וכתובה.
אולם השאלה עדיין נשאלת: לשם מה היה צריך ירמיהו לקנות שדה תוך כדי מצור ושהות בבית כלא? אם ה' רוצה להעביר נבואה שיבוא יום ויקנו שדות, הוא פשוט יכול לומר לירמיהו שיבוא יום ויקנו שדות. למה ירמיהו בעצמו צריך לשלם כסף ולקנות שדה כחלק מאותה נבואה?
רמב"ן: להוריד לעולם המעשה
במובן הפשוט, מעשהו של ירמיה היה סמלי, כדי להראות לעם את הביטחון הגדול בנבואת החזרה מהגלות. אולם יש כאן משהו מהותי יותר.
מסביר הרמב"ן בתחילת פרשת לך לך, כי טמון כאן עיקרון משמעותי: "ודע כי כל גזירת עירין כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון, תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים". כלומר, יש שני עולמות – יש את עולם המחשבה, ויש את עולם המעשה. המחשבה היא רוחנית, והמעשה הוא גשמי. כאשר רוצים שהמחשבה תשפיע על המעשה – צריך לעשות גשר מסוים.
זה הרעיון של טקס הנחת אבן הפינה. עד אז, הבנייה הייתה במחשבה ובתוכניות בלבד. כדי להוריד את כל התוכניות לפסים מעשיים, עושים פעולה קטנה – הנחת אבן הפינה. פעולה זו "פותחת את הצינור" והיא ההתחלה של הבנייה בפועל.
כאשר הקב"ה מעביר נבואה כלשהי, המטרה שהנבואה תשפיע על המציאות בעולם המעשה. הבעיה היא, שהנבואה עצמה היא רוחנית, ואיך תשפיע על המציאות הגשמית. לשם כך הקב"ה אומר לנביא לעשות פעולה ממשית כלשהי. פעולה זו מחברת את הנבואה עם עולם המעשה, וזה מבטיח את קיומה המלא של הנבואה בהמשך1/
לכן, לא מספיק שירמיה מתנבא על השדות והבתים שיקנו. כאשר הוא קונה בעצמו את השדה, זה מוריד את הנבואה לעולם המעשה ומבטיח את קיומה העתידי.
לכן החתן לא מסתפק במילים "הרי את מקודשת", אלא מוסיף "בטבעת זו" ועונד לה את הטבעת. כי מילים לחוד, ומעשים לחוד. כדי להוריד את ההתחייבות הגדולה הזו לפסים מעשיים, צריך לעשות מעשה כלשהו, וזהו מעשה נתינת הטבעת והכתובה.
לקח: אשר קדשנו במצוותיו
בכל יום אנו אומרים שוב ושוב את המילים "הרי את מקודשת בטבעת זו", רק בניסוח שונה. בברכת המצוות, אומרים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו". כן, גם הקב"ה הוא "מקדש עמו ישראל" באמצעות התורה והמצוות.
אבל לא די בהתחייבות שלנו בלבד. אדם יכול להתחבר לה', ללמוד תורה, להתרגש מאוד, לחוות חוויות עילאיות. וכל זה יישאר עדיין בעולם המחשבה בלבד.
צריך טבעת. צריך להוריד את הרעיונות והרגשות לפסים מעשיים, כלומר לקיום מצוות בפועל. אם למדת תורה, הבנת משהו – עכשיו תעשה משהו.
ולא לחכות בין המחשבה לבין המעשה, אלא מיד כאשר אנו חשים התעוררות כלשהי – לבטא זאת במעשה בפועל במצוה מסוימת.
זו אחת הסיבות שאנו אוכלים מאכלי חלב בחג השבועות, משום שבני ישראל הצטוו על דיני כשרות הבשר, ואיסור בשר בחלב בהר סיני, ואחר כך לא יכלו לאכול בשר, ולכן נאלצו לאכול מאכלי החלב. החידוש הוא, שבני ישראל יכלו לומר לעצמם: נכון שקיבלנו את המצוות הללו היום, אבל לוקח זמן להתארגן עד שנכשיר את הכלים, נשחוט כבשים לפי ההלכה ונכשיר את הבשר וכו', ואז בעוד יום או יומיים, שבוע-שבועיים, נתחיל לשמור על דיני כשרות. אך בני ישראל ידעו, כי קידושין עושים עם טבעת – את המצוות צריך לקיים מיד, לא לדחות אפילו לרגע אחד. כי אם דוחים, לא בטוח שבסוף נקיים זאת בפועל.
זו טבעת הקידושין שלנו, בנישואין עם הקב"ה.
Footnotes
-
בהתאם לכך אנו מוצאים דוגמאות שונות של נבואות, שבהם הנביא הצטווה לעשות פעולה כלשהי – לירות חץ, להשליך אבן, להכות חמש פעמים וכדומה – והמעשה הזה מוריד את הנבואה לעולם המעשה, "לפסים מעשיים", וכך מובטח קיומה המעשי של הנבואה. לאור זאת מסביר הרמב"ן מדוע ה' ציווה את האבות לעשות פעולות שונות, ומדוע התורה מספרת על כך – כי "מעשה אבות סימן לבנים", כאשר האבות עברו את מה שעברו, זה מה שגרם אחר כך למה שיקרה אצל הבנים. ↩