בפסוקים האחרונים של פרשת בהר כותבת התורה (כו, א) "לא תעשו לכם אלילים, ופסל ומצבה לא תקימו לכם", והיא מסיימת במילים "אני ה'".
רש"י בביאורו על המילים "אני ה'" - מסביר שפירוש המילים הוא: "אני ה' - נאמן לשלם שכר".
דבר זה מעורר תמיהה, מה החידוש בכך שהקב"ה ישלם שכר על מעשי האדם, והלא על כל מצווה שאדם עושה הוא אמור לקבל שכר, מדוע התורה רואה צורך להדגיש כאן "אני ה' - נאמן לשלם שכר".
מלבד זאת, יש להבין את תוכן סיום הפרשה. משמעות הפסוק בסוף הפרשה, האומר "לא תעשו לכם אלילים" - אינו כפי המובן השטחי שלו, שאסור לו לאדם לעשות לעצמו פסל ולהשתחוות לו. דבר זה נאמר כבר בתורה בעבר, והתורה לא צריכה לחזור ולומר זאת שוב.
אלא משמעות הפסוק הוא, כביאורו של רש"י - מדובר על יהודי שנמכר כעבד לנכרי, ועלול הוא לחשוב: היות והאדון שלי עובד עבודה זרה, והיות שאני משועבד וקנוי לו, אזי גם אני אהיה כמותו ואעבוד עבודה זרה. על כך באה התורה כאן ומורה לו "לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם", גם ליהודי זה שנמכר כעבד לאדון גוי - אסור לו לעבוד עבודה זרה.
והתורה מוסיפה וכותבת לו: "אני ה' - נאמן לשלם שכר", בשכר זה שהוא לא יעבוד עבודה זרה כמו האדון שלו, הקב"ה ייתן לו שכר.
בהיות ומדובר על יהודי שירד במצבו הכלכלי והרוחני למקום כה נמוך, מבחינה כלכלית - הוא נמכר כעבד לגוי, מבחינה רוחנית - הוא חושב שמותר לו לעבוד עבודה זרה כמו האדון שלו, ובדינים אלו מסתיימת פרשת בהר - הדבר מעורר תמיהה;
סיכומו וסיומו של כל ענין - הוא תמצית כל הפרטים שקדמו לו והוא כולל את כולם. כך שיש להבין, כיצד זה פרשת בהר מסתיימת בדינים של יהודי הנמצא במצב שכזה,
פרשת בהר פותחת בדיני מצוות השמיטה, דיני השמיטה הם, שבשנה השביעית אין לעבד את האדמה, אין לחרוש ולזרוע אותה. תוכנה הפנימי של מצוות השמיטה היא - לטעת בנפשו של היהודי את ההכרה שהתורה הינה מעל חוקי הטבע, לדעת שבכוחה של התורה לשנות את חוקי הטבע.
למרות שעל פי חוקי הטבע, כדי שהאדמה תוציא תבואה ופירות, יש צורך בזריעה ונטיעה ושאר עבודות הקרקע - הרי בשנת השמיטה, בזכות קיום מצווה זו כאשר מקיימים את המצווה של "ושבתה הארץ שבת לה'", הקב"ה מבטיח לעם ישראל שאין להם מה לחשוש מהשאלה "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו" - אלא עליהם לדעת אשר "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה הששית, ועשת את התבואה לשלוש השנים".
המצווה הפותחת את פרשת בהר, מדגישה את העובדה שלא זו בלבד שהטבע אינו מנגד לקיום מצוות התורה, אלא יתרה מזו - התורה היא זו שבכוחה לשלוט ולשנות את הטבע,
ואילו הדינים בהם עוסקת התורה בסוף פרשת בהר, כאשר סופו של כל ענין הוא תמצית וסיכום הנאמר קודם לכן - אלו דינים של אדם שלא זו בלבד שהוא אינו רואה כיצד התורה הינה מעל מגבלות הטבע, הוא אפילו לא חושב שהטבע אינו בסתירה לתורה, אלא הוא נמצא במצב כה ירוד, עד כדי שהוא נמכר כעבד לאדון נכרי, ועוברת לו מחשבה בראשו שעליו לעבוד עבודה זרה כמו הבעלים שלו. אדם שמגבלות הטבע הינם עבורו בעלי תוקף ועוצמה הרבה יותר מאשר דיני התורה.
•
ההסבר הוא: אצל כל יהודי, ולא משנה מה מעמדו, אין מחשבה לעבוד עבודה זרה, ליהודי אין קשר עם עבודת אלילים. המחשבה שעולה בלבו של יהודי זה שנמכר לנכרי - היא על העשייה החיצונית בלבד. יהודי זה לא מאמין באלילים כלל, רק בשל העובדה שהוא נמכר לאדון נכרי - עלול הוא לחשוב, שמא מותר לו במעשה חיצוני בלבד וללא כל כוונה ואמונה, להשתחוות לפסל כמו האדון שלו.
הוא עלול לחשוב, כיון שהוא נמכר לגוי, ועל פי דיני התורה הוא נמצא כעת תחת שעבוד האדון הגוי, אזי הוא סבור שיכול הוא לעשות כמו אדונו.
על כך אומרת לו התורה "לא תעשו לכם", אסור לך להשתחוות לפסל, אפילו לא למראה עיניים בלבד.
יהודי שונה מן הגוי, וכדברי הנביא יחזקאל (כ לב) "היו לא תהיה אשר תאמרו נהיה כגויים". כל יהודי, יהא מעמדו אשר יהא, אפילו באם יש לו אדון נכרי - אין לאדון שליטה עליו, אפילו בתחום של העשייה החיצונית בלבד. גם יהודי זה אין לו להתחשב בהנהגתו של אדונו, ואסור לו לעבוד עבודת אלילים.
•
הסבר זה מעניק לנו הבנה כיצד דינים אלו הינם סיום וסיכום פרשת בהר הפותחת בדיני השמיטה.
תוכנה של מצוות השמיטה הוא, שבכוחה של התורה לפעול ולשנות את חוקי הטבע, למרות שלא זורעים ולא חורשים בשנה השביעית - הרי "וציוויתי את ברכתי לשלוש השנים" ותאכלו מתוצרת גידולי הקרקע של השנה הששית במשך שלוש שנים: בשנה הששית, בשנה השביעית, וכן בשנה השמינית.
אך למרות שאנו רואים במצווה זו את כוחה של התורה, אבל זה ביטוי של כוחה של התורה רק מול חוקי הטבע, מול טבע העולם שמצד עצמו הוא לא מנגד לתורה, חוקי הצמיחה הם לא מנגדים לתורה.
כאשר מגיעים לסיום הפרשה - כאן רואים את כוחה של התורה לא רק מול הטבע, אלא גם מול אלו המנגדים לה. רמה גבוהה יותר בכוחה של התורה.
גם כאשר מדובר על זמן הגלות, גם כאשר מדובר על יהודי שבשל מצבו הוא נמכר לנכרי, לנכרי שעובד עבודת אלילים - שעבודת אלילים זה הדבר המסמל את ההתנגדות החזקה ביותר לתורה,
גם במקום זה, גם ליהודי המתמודד מול התנגדות שכזו - מעניקה התורה תוקף, שהוא יוכל להתמודד מול האדון שלו, לא להתפעל מהסביבה, "לא תעשו לכם אלילים", הוא לא יעבוד עבודה זרה.
•
יהודי זה, מקיים מצווה של פרדוקס, מצווה המכילה שני הפכים. מחד - האדון הגוי, הוא אדון שלו על פי תורה. מאידך - התורה אומרת לו, שאין לאדון כל שליטה עליו, אפילו לא בנושאים של עשייה חיצונית בלבד. זהו דבר שקשה להכיל אותו בשכל האדם.
ויהודי זה מקיים את מצות ה' רק מתוך קבלת עול, מתוך 'מסירת נפש', לא על בסיס ההבנה וההיגיון.
כאשר יהודי מקיים את המצוות באופן זה - הוא לא דורש והוא אינו זקוק כלל לשכר על קיום מצווה זו. "שכר" מגיעה כתשלום על עבודה מוגדרת, היות והאדם השקיע מידה מסויימת, אזי הוא מקבל שכר בהתאם לעבודתו. כאשר ניתן למדוד את מעשיו של האדם - הוא ראוי לשכר כנגד עשייתו.
אך מצווה שקיומה הוא מתוך אחיזת שני הפכים יחד, מצווה שקשה להגדיר אותה בשכל האדם, זו מצווה שהאדם מקיים מתוך מסירת נפש, למעלה מהשכל - יש מקום לחשוב: או שמקיימים אותה ללא כל שיקול, לא שיקול של שכל והבנה ולא שיקול של קבלת שכר, או שחלילה כלל לא מקיימים אותה -
על כך מסיימת התורה, שלמרות שהיהודי מקיים אותה לא ממקום של רצון לקבל שכר, לא ממקום של הגיון והבנה, בכל זאת, דע לך: "אני ה' - נאמן לשלם שכר".
"אני ה'" - אני בעצמי, כפי שאני מעל למקום של הגיון או של הגדרה מסויימת, אני עצמי הוא זה ש"נאמן לשלם שכר", אני, כפי שאני, אשלם לך שכר על עשייה שאינה מוגדרת בהגיון או הבנה.
וקיום המצוות באופן בו מזככים גם את המקום הירוד ביותר, יקרב את היעוד של "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר", שגם הבשר הגשמי יראה את כבוד ה', בגאולה השלמה בקרוב ממש.
(משיחת בהר-בחוקותי, תשכ"ד)