בהר – מה ענין שמיטה אצל נר הבדלה
בכל מוצאי שבת אנו עורכים הבדלה, מדליקים 'נר הבדלה' ומברכים עליו 'בורא מאורי האש'. מהו המשמעות הפנימית של מנהג זה.
במוצאי שבת יש הנוהגים לומר 'זמירות', ובניהם את הפסוק מספר ישעיה: "אל תירא עבדי יעקב". האם יש קשר פנימי בין פסוק זה לבין העובדה שאנו נמצאים בזמן של מוצאי שבת, המעבר מיום של קודש, קדושת השבת, אל ימי החולין?
•
בסוף פרשת בהר התורה מורה לנו כיצד להתייחס לעבד יהודי שנמכר לנו. מה מותר לאדון לבקש מעבדו לעשות עבורו ומה אסור לו לדרוש ממנו, עד מתי האדון יכול להחזיק בו כעבד ועוד. והתורה כותבת (בהר כה, מא) שכאשר מגיעה שנת היובל והאדון משחרר את עבדו אזי: "ויצא מעמך הוא ובניו עמו ושב אל משפחתו". העבד, יחד עם בניו, משתחררים ויוצאים מרשותו של האדון.
דבר זה תמוה, מה פירוש הדבר שבניו של העבד יוצאים מרשותו של האדון, הלא הם כלל לא היו תחת שעבודו, רק אביהם היה עבדו של האדון.
מבאר על כך רש"י:
"אמר רבי שמעון – אם הוא נמכר, בניו מי מכרן? אלא מכאן, שרבו חייב במזונות בניו".אמנם בניו של העבד לא היו משועבדים לאדון, אבל היתה לאדון אחריות עליהם, ולכן הם נקראים כאילו הם היו תחת רשותו. כאשר האדון קונה לעצמו עבד עברי, עבד מבני ישראל - האדון מתחייב באחזקת כלכלת בני משפחתו של העבד, וכאשר מגיעה שנת היובל והעבד משתחרר – אזי פוסקת גם אחריותו של האדון כלפי בני משפחתו, "בניו", של העבד.
•
דבריו אלו של רבי שמעון מהווים עבורנו עידוד ונתינת כח.
פרשת בהר פותחת בדיני מצוות השמיטה (בהר כה, ב): "כי תבואו אל הארץ .. ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ... ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ".
הקב"ה מצווה אותנו, שבשנה השביעית, שנת השמיטה, אסור לנו לחרוש ולזרוע את האדמה.
ישנה גישה הטוענת כי כל מצוות התורה הינם מצוות שעיקרם היגיון והסבר טבעי. איסור אכילת בעלי חיים טמאים – הינה רק מצד סיבות בריאותיות, וכדומה. לשיטה זו, התורה מוגבלת לפי גדרי ההבנה והשכל האנושי.
שיטה זו מסבירה את הטעם למצוות השמיטה בכך, שהגידולים שהארץ מוציאה שנה אחרי שנה גורמים לקרקע להיחלש, כך שאיכות וכמות תנובת האדמה הולכים ופוחתים משנה לשנה. ולכן אחת לשבע שנים עלינו לשבות מעבודת הקרקע, על מנת לתת לאדמה שנת מנוחה בה היא 'תאגור כוחות' מחדש, היא תחדש את הכוח הפוטנציאלי שבה, ולאחרי המנוחה היא תמשיך להוציא פירות איכותיים בכמות נדיבה.
היגיון זה אומר, שככל שאנו מתרחקים משנת השמיטה, וככל שאנו מתקרבים לשנת השמיטה הבאה – כוחה של האדמה הולך ודועך.
ולאור זאת מתעוררת שאלה ליהודי: היות ובשנה השישית, השנה האחרונה שלפני שנת השמיטה – כוחה של הקרקע הוא בשפל הנמוך ביותר, כך שתנובת הקרקע בשנה זו הוא הירוד ביותר, ובשנה שאחריה – בשנת השמיטה – אסור לנו לעבד את הקרקע, ובשנה השמינית, נעבד את הקרקע בראשית החורף, והצמיחה תהיה רק בראשית הקיץ –
אזי מתעוררת השאלה, אותה שואלת התורה (כה, כ) "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו".
עונה על כך התורה בפסוק לאחר מכן: "וציויתי את ברכתי לכם בשנה הששית, ועשת את התבואה לשלוש השנים".
למרות שלפי ההיגיון השנה השישית אמורה להוציא את התבואה הירודה ביותר, אבל התורה והמצוות הם לא רק מצוות של היגיון, המצוות הם רצונו של הקב"ה, וכיון שכך – כאשר יהודי מתמסר לקיים את רצונו של הקב"ה, הוא מציית ובוטח בבורא העולם, אזי הקב"ה מברך את השנה החלשה ביותר, שתוציא פירות באיכות ובכמות פי שלושה מאשר בשנה המבורכת ביותר. הארץ תוציא פירות עבור השנה השישית, השביעית והשמינית. "ועשת את התבואה לשלוש השנים".
רעיון זה של ברכותיו של הקב"ה כתוצאה מקיום מצוות השמיטה קיים לאורך השנה כולה. לא רק בשנת השמיטה, אלא לאורך כל השנים, ולא רק בארץ ישראל, אלא גם בחוץ-לארץ, היכן שדיני השמיטה אינם חלים.
יהודי עלול לחשוב כיצד אני יכול להתמודד בעסקים מול המתחרה שלי, הגוי. אני נדרש להתפלל, ללמוד תורה – אלו דברים שלוקחים את זמני. אני נדרש לתת מההכנסות שלי כסף לצדקה, ממני נדרש לתמוך במוסדות תורה, לסייע לעניים, ואילו הוא אינו נדרש לכל זאת.
או כפי שדובר בתחילה, בנוגע למוצאי שבת. ביום השבת אני לא עובד, זהו יום ללא הכנסות, ומאידך זה יום של הוצאות שונות. זה יום בו עליתי לתורה ועשו לי 'מי שברך' ונדרשתי לתת 'בעבור שנדב'. זה יום שבו ישנם הוצאות רבות סביב סעודות השבת וגם מזמינים אורחים לסעודה, דבר שמגדיל את ההוצאות,
ואילו שכני, זה היה אצלו יום עסקים רגיל, יום בו חשבון הבנק שלו הלך ותפח, כך שמעוררת אצלי השאלה, איך אני יכול להתמודד איתו ולנצח אותו.
•
אומר לנו הקב"ה: "אל תירא עבדי יעקב". כשאתה יוצא מיום השבת, יום של קדושה והתעלות, אל ימי החולין, אל ימי העסקים, כשאתה חושש ושואל "וכי תאמרו מה נאכל", איך אתמודד –
הוא עונה לנו: "אל תירא עבדי יעקב". היות ואתה "עבדי", אתה מקיים את הציוויים שלי בגלל שאתה חש שאתה עבד שלי. אתה שומר שבת, אתה לומד תורה, אתה נותן כספים לצדקה –
היות ואתה "עבדי", אזי "אל תירא עבדי". רבי שמעון אומר שהאדון חייב במזונות משפחתו של העבד. והיות ואתה עבדי – אני מחויב לפרנס אותך ואת כל בני משפחתך. הדבר מוטל עלי, "אל תירא".
עליך לדעת שגם בשנה השישית, השנה החלשה ביותר, הקב"ה יכול להוציא לתבואה עבור שלוש שנים. גם כשנקודת הפתיחה שלך ירודה – הקב"ה יכניס ברכה על-טבעית בפרנסה שלך.
•
במוצאי שבת יהודי מאמין בהקב"ה ובוטח בו, למרות שהוא יוצא אל חשכת ימי החולין, למרות שהוא יוצא מאורה של יום השבת אל שגרת החולין, אל החושך – הוא לא חושש, "אל תירא עבדי יעקב".
הוא מדליק במוצאי שבת נר הבדלה ומברך עליו "בורא מאורי האש". למרות שהרחוב חשוך – הוא מצית אש, הוא מעלה אור, בכוחו להאיר את הסביבה.
במוצאי שבת יהודי יושב וסועד "מלוה מלכה", ומזמר "אל תירא עבדי יעקב". במוצאי שבת הוא מאמין שהקב"ה יספק לו פרנסה בהרחבה, ואח"כ בימי השבוע הוא גם זוכה לראות זאת בפועל, ובכוח בטחונו בהקב"ה הוא זוכה גם שהפרנסה תלך עבור הוצאות של טוב ושמחה.
(הוספות ללקוטי שיחות חלק ב)
- קבל עוד חומר על ביטחון בה'