פרשת במדבר פותחת (א, ב) בציווי של הקב"ה למשה רבינו למנות את בני ישראל: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם",
והקב"ה ממשיך ואומר לו על מי מוטל תפקיד המניין, מי אלו שצריכים למנות את העם: "תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן, ואתכם יהיו איש איש למטה, איש ראש לבית אבותיו הוא", מי שימנה את העם יהיו: אתה - משה רבינו - ואחיך אהרן הכהן, וכן נשיאי המטות, נשיאי השבטים.
והתורה מונה את שמותם של נשיאי השבטים: "ואלה שמות האנשים אשר יעמדו אתכם, לראובן - אליצור בן שדיאור, לשמעון - שלומיאל בן צורישדי, ליהודה - נחשון בן עמינדב", וכך התורה הולכת ומונה את שמות נשיאי שנים עשר השבטים.
דבר זה מעורר תמיהה, לשם מה יש צורך שבמניין כלל עם ישראל ישתתפו נשיאי כל השבטים.
העובדה שצריך את משה רבינו ואת אהרן הכהן לצורך מנין העם - ברורה. משה רבינו - הוא מנהיג האומה, הוא זה שהוציא אותם ממצרים ומנהיג אותם לאורך כל הדרך, ולכן עליו מוטל למנות את העם. כמו כן אחיו אהרן - הוא הכהן הגדול של כלל עם ישראל, כך שגם עליו ליטול חלק במניין זה.
העובדה שצריך שנשיא כל שבט יסייע במניין אנשי השבט שלו - גם היא ברורה. ראשית מפאת כבודו של הנשיא, ושנית כדי שניתן יהיה לברר איתו כי אדם זה הינו אכן בן השבט שלו, כי עיתים ייתכן ויש ספק לגבי יחוסו של אדם מסוים, לאיזה שבט הוא משתייך, ואת זאת יש לברר אצל נשיא השבט.
אך לשם מה יש צורך שנשיאי כל השבטים, שכל אחד מהם הוא נשיא השבט הפרטי שלו, ישתתפו במניין כלל עם ישראל, גם במניינם של אלו שאינם בני השבט שלהם.
•
הספירה של עם ישראל בפרשת במדבר, שונה מהספירות הקודמות שמנו בהם את העם.
במניינים הקודמים מנו את כל היהודים ככלל אחד, רצו לדעת מה הסך הכללי של כל עם ישראל.
לעומת זאת, במניין הנוכחי בפרשה שלנו, התורה מצווה למנות לא רק את כלל העם, אלא עם ישראל נמנה לפי חלוקה לשבטים, מה מספר הנפשות בכל שבט ושבט, ובהתאם לתוצאת הסך הכל של כל שנים עשר השבטים - מתקבלת התוצאה מה המניין הכללי של כל העם.
וכפי שהתורה פותחת ואומרת: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל - למשפחותם לבית אבותם". יש למנות את עם ישראל "למשפחותם", ומבאר רש"י: "דע מנין כל שבט ושבט".
מה ההבדל באם מונים את כל עם ישראל ככלל אחד או אם מונים אותם לפי חלוקה לשבטים, הלא לכאורה התוצאה תהיה שווה בכל צורת מנין -
כדי להבין זאת, נתעכב על משמעות המניין, לשם מה יש צורך בספירה, מה התוכן של הספירה?
•
בביאורו על הפסוק הראשון בפרשתינו מסביר רש"י מדוע הקב"ה מורה למשה רבינו למנות את עם ישראל, והוא כותב: "מתוך חיבתן לפניו - מונה אותם". או כפי שהוא כותב בתחילת פרשת שמות, שם התורה מונה את שמות בני ישראל שירדו למצרים: "להודיע חיבתן".
הספירה של עם ישראל "מודיעה" ומגלה את חיבתן של עם ישראל לפני הקב"ה, את המעלה שלהם.
וכפי שהשל"ה הקדוש מבאר בספרו: דבר חשוב מונים וסופרים אותו כדי לדעת את הכמות שיש ממנו, ועל ידי שהקב"ה מורה למנות את עם ישראל - הם נעשים חשובים, והם אינם מתבטלים ו"הולכים לאיבוד" חלילה בין אומות העולם.
אך ישנם שני אופנים כיצד למנות את עם ישראל, כיצד "להודיע חיבתן". יש לעם ישראל שני סוגים של מעלות, כך שישנם שני אופנים של מניה, במטרה "להודיע חיבתן" ולגלות את שני סוגי המעלות הללו.
מעלה אחת יש בעם ישראל - והיא הנשמה האלוקית שיש בכל יהודי. מעלה זו ישנה בכל יהודי, ללא הבדל מעמד, משפחה, שבט, השקעה או כשרון. זו מעלה הקיימת בכל יהודי באשר הוא, ללא כל הבדל בין יהודי לרעהו.
מעלה זו באה לידי גילוי, "להודיע חיבתן" - כאשר מונים את עם ישראל ככלל, ללא חלוקה לשבטים או פרטים. במניין באופן זה כל יהודי נמנה באופן שווה, ללא הבדל בין איש לרעהו.
מעלה נוספת יש בעם ישראל - והיא המעלה הפרטית שיש בכל יהודי כשלעצמו. לא הרי המעלה שיש ביהודי זה, כהרי המעלה שיש ביהודי אחר, כל יהודי יש לו מעלה פרטית ייחודית משלו.
המניין של פרשת במדבר בא "להודיע חיבתן" של המעלות הפרטיות שיש בכל יהודי ויהודי. שנים עשר שבטי ישראל שונים זה מזה במקום מגוריהם, במקור פרנסתם ובעיסוק שלהם בתורה - כפי שהדברים באים לידי ביטוי בברכותיו של יעקב אבינו לבניו לפני פטירתו. השבטים חלוקים זה מזה בדרכם ושיטתם בעבודתם את הקב"ה, ישנם כאלו שעבדו את הקב"ה באופן של "ראובן" - ראיה. ישנם כאלו שעובדים את הקב"ה באופן של "שמעון" - שמיעה, וכדומה.
•
אך למרות שמניין זה, המניין לפי שבטים, נועד להבליט, "להודיע חיבתן", את המעלות הפרטיות של כל שבט, של כל פרט - בכל זאת, גם במניין הזה, כל אחד נמנה לא יותר ולא פחות מאשר אחד.
דבר זה מבטא, שלמרות השוני והמעלה הייחודית שיש לכל פרט בפני עצמו - בכל זאת כולם שווים.
מנין זה נושא בתוכו דבר והיפוכו, מחד - מונים כאן את השבטים,את הפרטים, מדגישים את המעלות הייחודיות שיש לכל פרט בפני עצמו, כך שלכאורה לא ניתן למנות את כולם באופן אחיד, ומאידך - כל יחיד נספר כאחד בלבד, באופן שווה ודומה לכל שאר הפרטים שבעם ישראל.
ההסבר לכך הוא: העובדה שמונים את עם ישראל באופן המדגיש את מעלותיהם הפרטיות - אינה כדי להדגיש את מעלותיו הפרטיות של השבט או האדם כפי שהוא עומד לעצמו, אלא כיצד כל המעלות הפרטיות של כל יהודי ויהודי כפרט - יוצרות קומה שלמה של מעלות, הם יוצרים את הגוף הכללי של עם ישראל, קומה-גוף המורכב מכלל המעלות של כל יהודי ויהודי.
ובנקודה הזו, בה כל מעלה פרטית משלימה ותורמת את חלקה לטובת הכלל, אין חלוקה בין יהודי ויהודי - כל אחד תורם בשווה את חלקו למען קומת הכלל. כפי שקומת האדם צריכה את מעלת הראש למען שלמותה, כך קומת האדם מוכרחת למען שלימות קומתה, גם את מעלתו של הרגל. בנקודה של התרומה להשלמת הכלל - כולם שווים. כולם תורמים את חלקם האישי למען שלמות הקומה.
משום כך, למרות שמונים את עם ישראל "למשפחותם לבית אבותם", למרות שמדגישים את מעלת כל שבט כפרט - בכל זאת כל אחד נמנה לא יותר ולא פחות מאשר אחד. כולנו שווים בתרומה לכלל.
- משל מומלץ: הכפרי שלא חתך את הבליטות ש'הפריעו'
כיון שזו מטרת המניין בפרשתינו - הדגשת מעלתם של הפרטים יחד עם הדגשת העובדה שתרומתם הייחודית מתאחדת עם מעלת כלל קומת עם ישראל -
לכן לשם מנין בני ישראל באופן זה, היה צורך שנשיאי כל השבטים, הנשיאים של כל שבט ושבט, נשיאי הפרטים - יסייעו למשה רבינו ואהרן הכהן במניין כלל עם ישראל, גם במניין השבטים האחרים של העם.
כדי להדגיש את חשיבות הפרט כפי שהוא מתאחד והוא תורם את חלקו האישי, לכלל כולו.
(לקוטי שיחות חלק כג)