פתיחה - איפה גן-עדן?!
זוג זקנים בני 95 נפטרו לבית עולמם. הם הגיעו לבית דין של מעלה והדיינים פסקו להם גן עדן. נכנסו השנים לגן עדן, התרווחו על הספות, נשמו את האוויר הצח והוקסמו מהאווירה השלווה.
"נו, מה אתה אומר, יענקל", שאלה הזקנה בהנאה? "מה אני אומר?! אם לא הקמח המלא שלך, כבר הייתי כאן לפני עשר שנים"...
יהודים מאמינים כי העולם הבא הוא עולם הטוב והצדק, ובעוד שהחיים כאן מלאים קשיים, רוע ושקר, שם בעולם העליון, מצפים היושר והנחת.
וכאן מגיעה הפליאה העצומה, שאמורה להטריד כל אדם הקורא את פרשת "בחקתי": התורה מבטיחה כאן הבטחות מדהימות למי שיציית לרצון ה' - אך כל ההבטחות הן אודות טוב בעולם הזה, כמו פרנסה, שלום ובטחון, והתורה אינה מזכירה אפילו ברמז, שצפוי לנו עוד עולם מאושר ומלא טוב.
וכל אחד תמה: להיכן נעלם גן העדן?
זאת השאלה שמטרידה את כל חשובי המפרשים לאורך הדורות, והנה היא בלשונם הבהירה של הפרשנים הספרדים הדגולים מתקופת גירוש ספרד:
ספר העקרים ד,לט: הספק אשר לא סרו הראשונים והאחרונים מלספק בו: למה לא נזכר בתורה היעוד הרוחני בפירוש, כמו שנזכרו היעודים הגשמיים?
עקדת יצחק פרשתנו: בעלי הדתות [נוצרים ומוסלמים] המאמינים בשכר ועונש מאת ה' לעושי רצונו ומכעיסיו [בעולם העליון] – ישיגו על תורתנו: אחר שהשכר הרוחני הוא העיקר המכוון מהתורה, איך שתקה התורה ממנו וייעדה השכר הגופי הכלה והאבד ושמה אותו לתכלית במעשים התור[נ]יים?מתברר כי השתיקה בענין אינה סתמית כלל, אלא מעניקה מבט בהיר על משמעות החיים.
פרק א: ברכות או קללות?
פרשת "בחקתי", מכונה בפי העם בשם "פרשת התוכחה". שכן היא פותחת בסידרת ברכות וקללות למי שיעשה את רצון ה' ולהיפך. התורה מבטיחה שכר מדהים - כל מה שהאדם יכול לרצות ולבקש – עבור מי שיילך בחוקות ה', וגם להיפך, עונשים נוראים למי שיפר את רצון ה'.
יש מפרשים הטוענים כי הפרשה בנויה בסדר של חמש ברכות ראשיות מול חמש קללות ראשיות:
אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו – 1: הצלחת האדמה: ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. 2. שלוה בארץ: ונתתי שלום בארץ והשבתי חיה מן הארץ. 3. נצחון על האויבים: ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב. 4. צמיחה דמוגרפית: והפריתי אתכם והרביתי אתכם. 5. השראת השכינה: ונתתי משכני בתוככם ... ואולך אתכם קוממיות.
ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל מצות ה' – 1: מחלות: והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת. 2. רעב: ואם עד אלה לא תשמעו לי ויספתי ליסרה ... ולא תתן ארצכם את יבולה. 3. חיות רעות: ואם תלכו עמי קרי ... ויספתי עליכם מכה ... והשלחתי בכם את חית השדה. 4. חרב אויב: ואם באלה לא תוסרו לי ... והכיתי אתכם שבע על חטאתיכם והבאתי עליכם חרב נקמת. 5. חורבן וגלות: ואם בזאת לא תשמעו לי ... ונתתי את עריכם חרבה... אלה החקים והמשפטים ביד משה.כאן מעניין לבדוק מה מבטיחה התורה יותר: ברכות או קללות? במבט שטחי נראה כי יש הרבה יותר קללות, 30 פסוקי קללות לעומת 13 פסוקי ברכות. וכך גם שגור על לשון העם: "פרשת התוכחה". שכן הקללות נתפסות כהרבה יותר דומיננטיות.
אולם המפרשים מדגישים (תנחומא ד) כי זהו מבט שטחי בלבד, ובאמת יש הרבה יותר ברכות. וזאת משתי סיבות: א. נעיין שוב במקור 2 לעיל, ונראה שפרשת הברכות מתחילה באות א – "אם בחקתי", ומסתיימת באות ת – "ואולך אתכם קוממיות". ואילו פרשת הקללות מתחילה באות ו – "ואם לא תשמעו לי" ומסתיימת באות ה – "ביד משה".
הדבר בא ללמד כי מה שעושה את רצון ה' – זוכה בכל הדברים הטובים, מאל"ף עד תי"ו ולא נאמרו כאן אלא הברכות העיקריות, ואילו מי שיעשה חלילה את ההיפך – יתחייב רק בקללות שנאמרו כאן ותו לא, כמו שאין כלום בין האותיות וא"ו וה"א.
הבחנה נוספת וחשובה היא, שהברכות נאמרו ברצף, ואילו ברשימת הקללות יש הפסקה ובכל פעם כתוב 'ואם לא תשמעו לי ויספתי וגו''. ללמדך שמי שעושה את רצון ה' – זוכה מיד בכל הברכות, ואילו הקללות באות בסדר הדרגתי עם הפסקות, ובכל פעם ניתנת ההזדמנות לצאת מהסיבוך ולשוב בתשובה.
במלים אחרות: ה' מדגיש לכל אורך הקללות, שהן באות מאהבה, מתוך רצון להשיג תיקון ולא מכעס ונקמה, ולכן יש כל הזמן תחנות יציאה בדרך. וכמובן, זהו מסר חשוב לכל אדם, הורה ומחנך כי מצד אחד חייבים להעניש כחלק מחינוך - אך התלמיד חייב להבין שהדבר נעשה מתוך אכפתיות ודאגה עבורו.
סיפור: כאשר הרש"ב והרז"א היו ילדים , הם שיחקו ב'רבי וחסיד'. הרש"ב הצעיר היה החסיד והרז"א המבוגר היה הרבי. ה'חסיד' נכנס ל'רבי' והתאונן כי הוא קילף קליפות בשבת ולא ידע את דברי רבינו בסידור, שזה אסור. ה'רבי' נעשה רציני והורה לו ללמוד הלכות שבת.
אחר כך שאלה האמא את הרש"ב אם הוא קיים את התיקון שהורה לו אחיו? הוא השיב שלא, כיון ש"אחי הוא לא רבי אמיתי. רבי אמיתי נאנח לפני שהוא מציע תיקון"...1
כעת נשוב אל הפרשה עצמה ונשים לב לדבר מעניין: כל הברכות והקללות מדברות על העולם הזה. מי שיעשה טוב, יזכה בחיים גשמיים טובים ומי שיעשה את ההיפך - יסבול מחיי נאכס וסבל. אך למרבה התדהמה, לא מוזכרת אפילו מילה אחת על הצפוי לנו בעולם הבא.
כך מציג רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, את שאלתו הצינית של מלך כוזר:
"אמר הכוזרי: אני רואה שיעודי זולתכם שמנים ודשנים מייעודיכם". כלומר: ייעודי הדת הנוצרית המדברים על הישארות הנפש בעולם הבא, יפים מייעודי התורה, להבדיל, המדברים רק על העולם הזה!.ואין ספק, שהדברים צריכים ביאור2.
פרק ב: עולם הבא - מניין?
לפני שנכנסים לעומק הענין, ראוי לברר, מאיפה באמת יודעים את קיומו של העולם הבא? אם התורה אינה מזכירה זאת, מהיכן יודעים שהנפש נותרת קיימת אחרי המות ושוהה בעולם העליון?
המקורות העיקריים לכך הם בספרי הנביאים והכתובים:
שמואל א כה: והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך, ואת נפש איביך יקלענה בתוך כף הקלע.
פירוש מצודת דוד: נפש אדוני צרורה בצרור החיים הרוחניים אחרי היפרדה מן הגוף.הפסוק הזה נאמר בידי אביגיל, אשת נבל הכרמלי. באותם ימים, דוד הצעיר ברח מידי שאול והקים סביבו קבוצה של 400 נערים שליוותה אותו במדבר. הנערים חיפשו ממה להתפרנס והם שמרו על הצאן של נבל העשיר. אחר כך ביקשו ממנו שכר על העבודה, אך נבל הקמצן סירב לשלם להם. דוד והנערים יצאו לנקום בו, ואז יצאה אביגיל החכמה ואמרה את הפסוק הזה, שמבטא את האמונה כי השכר של דוד יהיה בעולם הצדק, העולם הבא.
עדות נוספת ומשמעותית לקיומה של הנפש אחרי המות, מסופרת כמה פרקים אחר כך: זה היה בסוף ימי שאול המלך, הוא כשל במלחמה מול פלשתים והיה נואש ומותש. בייאושו, הוא עשה מעשה אסור ופנה לבעלת אוב בעין דור, וביקש ממנה להעלות באוב את נשמתו של שמואל הנביא ולשאול אותו מה לעשות כעת? היא העלתה את שמואל והוא השיב לה כי מחר שאול ובניו ימותו במלחמה.
מכאן, שהנפש נותרת קיימת אחרי היפרדה מן הגוף ואפשר אפילו לתקשר איתה:
ויאמר שמואל אל שאול [אחרי מותו, באמצעות בעלת האוב בעין דור] למה הרגזתני להעלות אותי?
חשוב להוסיף ולציין את דברי המפרשים, כי האמונה בהישארות הנפש אחרי המות – מחוייבת לחלוטין מצד ההגיון הישר (ולא רק מצד הפסוקים). וזאת משתי סיבות:
א. האדם מורכב מנפש וגוף, רוח וחומר, ואין סיבה לומר שהמות הגשמי של הגוף, יעלים את הנפש. כך בדיוק טוען שלמה המלך:
קהלת: וישוב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה.ב. יתירה מכך: הצדק והיושר מחייבים, שיהיה עולם נוסף ובו יינתן השכר לצדיקים והעונש לרשעים. שהרי כאן הכל הפוך והצדיקים סובלים והרשעים נהנים - ומתי אם כן, מקבלים את השכר על קיום המצוות? הרי ה' הוא צדיק וישר, אל אמונה ואין עוול? אלא מוכרח כי העולם הזה הוא רק הפרוזדור, חלק מהתמונה בלבד וישנו עולם נוסף, שהוא עולם האמת והצדק[^3].
כך מספרת הגמרא את הסיפור המפורסם על רבי יעקב, שראה את הילד נופל מהעץ ומת, רגע אחרי שקיים כיבוד הורים ולכן רבי יעקב פירש שהוא יקבל את שכרו למעלה. וכך מוסבר הסוף הנורא של רבי עקיבא:
קידושין לט: רבי יעקב אמר: שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. [וזאת משום מעשה שראה בעיניו]: ... אמר לו אביו, עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה לבירה ושילח את האם ונטל את הבנים, ובחזירתו נפל ומת. היכן טובת ימיו של זה והיכן אריכות ימיו של זה? אלא למען ייטב לך לעולם שכולו טוב.
ברכות סא: בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה, זמן ק"ש היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים ... עד שיצתה נשמתו באחד ... אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: זו תורה וזו שכרה?! ... יצתה בת קול ואמרה: אשריך ר"ע, שאתה מזומן לחיי העוה"ב.וכיון שהדברים כל כך ברורים – הן מצד הפסוקים והן מצד ההגיון - עולה ומתעצמת השאלה המרכזית: מדוע התורה שבכתב מתעלמת מכך?
פרק ג: הסברי הראשונים
מי שדן בהרחבה בקושיא הזו, הוא ה"כלי יקר". הוא מעתיק לא פחות משבעה תירוצים מגדולי בעלי המחשבה – הרס"ג, האב"ע, הרמב"ם, הרמב"ן ועוד. נזכיר שניים מתירוציו:
האבן עזרא טוען טענה פרקטית: אנשים גשמיים אינם מתרגשים מהבטחה ערטילאית על גן עדן, וקשה להשפיע עליהם בעזרת האיום הזה. לכן התורה מעדיפה לדבר על ייעודים מוחשיים כמו פרנסה ובריאות, שהם משפיעים על כל אדם לקיים מצוות ולהימנע מעבירות. [ע"ד טענתו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב: מה הצדק בכך שגן עדן נמצא בספרים ועולם הזה מול העיניים...].
כלי יקר כו,יב: דעת הראב"ע, שהתורה ניתנה לכל ולא לאחד לבדו, ודברי העולם הבא לא יבינו אחד מיני אלף כי הוא עמוק.הרמב"ם נותן הסבר יותר מורכב: בכלל, התורה אינה רוצה לדבר על שכר המצוות!. שכן האדם אמור לעשות את רצון ה' בקבלת עול ולא על מנת לקבל פרס. ולכן היא אינה מזכירה את הגן עדן. ומה שמבטיחה כאן הבטחות גשמיות, אין זה בתור שכר, אלא רק בתור תנאי עבודה. התורה מבטיחה שאם האדם ישמור את מצוות ה' – יזכה בחיים טובים כדי שיוכל להמשיך לחיות בעולם הזה ולקיים מצוות.
למה הדבר דומה? אדם שמתקבל לעבודה, מנהל משא ומתן על שני דברים: תנאי עבודה כדי שיוכל לעבור כמו בן אדם, כמו הוצאות רכב וארוחת צהריים. ועוד תנאי משכורת. וכך יהודי שמקיים מצוות, ה' מתחייב לתת לו את התנאים כדי שיוכל לחיות ולקיים מצוות, כמו בריאות ופרנסה. ועוד בנוסף לכך, הוא יקבל שכר בעולם הבא – אך זה אינו מוזכר בתורה במפורש, משום שלא ראוי להבטיח שכר על עבודת ה'.
דעת הרמב"ם, שכל אלו היעודים אינם עיקר השכר, וכל הרעות והטובות שנזכרו כאן בפרשה הם מדברים מענין הסרת המונעים בלבד ... שאם תשמור מצותי, אסיר ממך כל המונעים כמלחמות וחליים ורעב באופן שתוכל לעבוד את ה' בלי כל מונע. אבל עיקר השכר של העולם הבא אינו נזכר כאן, כדי שיעבוד את בוראו לשמה ולא מחמת השכר ההוא או יראת העונש.
עד כאן הסברים שהובאו בכלי יקר. אולם לפני כמה חדשים התפרסם מכתב באנגלית של הרבי (מאוצרו של הרב מינדל) ושם הענין התבאר בצורה יסודית, המעניקה מבט בהיר על משמעות החיים.
פרק ד: שכר מצוות - מצווה
נפתח עם סיפור חסידי: ערב סוכות בעיר ברדיטשוב, הכל כבר מוכן לחג ורק בעיה אחת מעיקה על כולם: העסקנים לא השיגו אתרוג עבור חג הסוכות ומחר בבוקר לא יהיה לרבי לוי יצחק על מה לברך. הם החליטו לצאת אל הכניסה לעיר ולראות אולי יעבור מישהו עם אתרוג.
תפילתם התקבלה ושלוש שעות לפני החג עבר בכביש הראשי, יהודי עשיר שמיהר לביתו. הם עצרו והתחננו אליו להישאר עימם בחג וכך יוכלו לברך על האתרוג המהודר שהחזיק בכיסו. העשיר טען שהוא כבר חצי שנה לא היה בבית ואשתו והילדים מחכים לו בכליון עיניים, אך הם לא הניחו לו ומשכו אותו לביתו של רבי לוי יצחק. הצדיק הפציר בו להישאר עימם, ולבסוף הבטיח לו הבטחה שלא היה יכול לסרב לה: "עמי במחיצתי".
הגיע הלילה והסתיימה תפילת ערבית, והעשיר ציפה שמישהו יזמין אותו לסוכתו לאכול סעודת חג. אך איש לא דיבר איתו. הוא ניסה להיכנס לכמה סוכות, אך כולם אמרו לו שהם מלאים ולא יכולים לארח אותו. הוא איבד את העשתונות והלך כועס לסוכת הצדיק, אך רבי לוי יצחק סירב לארח אותו.
הוא החל לצעוק, שהוא נשאר כאן למען התושבים, ומהי כפיות הטובה הזאת? אך הצדיק השיב לו בשלווה כי ארוחת חג לא היתה כלולה בהסכם ביניהם, ואם הוא רוצה לעשות קידוש בסוכה - יש לו ברירה אחת: לוותר על ההבטחה "עמי במחיצתי".
העשיר נדהם, הוא לא האמין שזה קורה לו, אך היה מוכרח לקבל במהירות החלטה: גן עדן או סוכה? גן עדן או קידוש? הוא שקל ושקל ובסוף אמר כך: אין מצוה להגיע לגן עדן, אבל יש מצוה לעשות קידוש בליל חג ולאכול סעודה בסוכה, לכן זה עדיף. הוא ניגש לרבי לוי יצחק ולחש שהוא מוותר על גן העדן, ובלבד שיוכל לקיים את המצוה ולעשות קידוש בסוכה.
חייך הצדיק חיוך גדול ואמר, שעכשיו יהיה לו גם קידוש בסוכה וגם גן עדן...
תורת ישראל היא תורת החיים ולא תורת המות. היהדות טוענת כי העולם האמיתי הוא כאן ולא למעלה. ההנאה הכי גדולה של הקב"ה היא, כשיהודי חי בעולם הזה, בין גשם וחומר והוא מתעלה על עצמו ומקיים מצוות בחפצים גשמיים. הוא מקדש את החומר ומגלה בו רובד נוסף של עילאיות.
רק היות שהעבודה כאן קשה, והאדם אינו רואה את התועלת הרוחנית במאבק שלו, לכן מבטיחים לו עלייה לגן עדן כדי שיוכל לראות ולהרגיש את מה שפעל בעולם הזה. אך כל זה הוא רק הרגשת העונג של האדם ואין לה חשיבות כלל לעומת עצם העונג האלקי ממעשה המצוה בעולם הזה.
מספרים סיפור מרגש על הסתלקותו של הגאון מוילנא: ברגעים האחרונים שלו, הוא החל לבכות. התלמידים התפלאו מה הוא בוכה? וכי הוא חושש מהדין של מעלה?! הרים הגאון את הציצית ואמר: על זה אני בוכה. ציצית לא תהיה לי למעלה.
כעת אין פלא בכך, שהתורה אינה מדברת על העולם הבא ומעדיפה לדבר על השכר הגשמי בעולם הזה. שכן העולם הבא אינו דבר מהותי בעבודתו של יהודי, תמורת זאת, התורה מבטיחה לו עוד כמה שנים בריאות ומאושרות בעולם הזה – וכך יוכל לקיים עוד כמה וכמה מצוות.
וכיון שבני אדם זקוקים גם לעונג רוחני, לכן ספרי התנ"ך ודברי חז"ל בגמרא, משלימים את הפרט הזה.
מכתב הרבי מליובאוויטש מתורגם מאנגלית (כפר חב"ד 1592): ביחס לנושא של החיים אחרי המות וכו', יש משמעות לכך שהתורה (התנ"ך) מדברת על כך מעט מאוד, מהסיבה הפשוטה שהיהדות במהותה עוסקת בחיים בעולם הזה, שיתנהלו על פי הרצון של אלקים כפי שהוא מפורש בתורה, על ידי קיום המצוות בחיי היום יום.ובמקום אחר, הרבי מבאר את הענין בעומק (לפי תניא סוף פ"ד, וראו גם לקו"ש חי"ז/199):
לקוטי שיחות ח"ה/244: תכלית המכוון של בריאת האדם היא – לא עבור האדם, אלא – כמו שאומרת המשנה 'אני נבראתי לשמש את קוניכמובן, הדברים נשמעים מפתיעים ואפילו מהפכניים, אך למעשה, הם משנה מפורשת במסכת אבות:', והתכלית הזאת מושגת על ידי קיום המצוות בעולם הזה. רק היות שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, מגיע לאדם שפעל הענין, שכר טוב לאין קץ. ולכן בעולם הבא הוא ישיג גילוי מהתענוג שנמשך על ידי מעשה המצוות שלו ... אבל מובן שגילוי התענוג לאדם – שכר המצוה, אין לו ערך לעומת עצם התענוג של הקב"ה מהמצוה עצמה בעולם הזה.
אבות ד,טז: יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה.כלומר: ה"קורת רוח" לאדם ממעשה המצוות שלו, היא גדולה יותר למעלה, כיון ששם הוא רואה את מה שפעל ויצר כאן בעולם. אולם עצם היצירה של מעשה המצוה עם כל המשמעות הרוחנית העצומה שלה – יכולה להיות רק כאן[^4].
הביטוי המפורש והמשמעותי ביותר נמצא במסכת שבת ל,א: נאמר בקהלת: כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת!. אמר דוד המלך: לא המתים יהללו יה. לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות קודם שימות, שכיון שמת, בטל מן התורה ומן המצות ואין להקב"ה שבח בו.
עד היכן הדברים מגיעים?
יהודי שנמצא באבל, אומר קדיש על אביו ואמו. ובכלל, נהוג לקיים מצוות בעולם הזה כדי לגרום לנשמות עליה.
כעת בואו נחשוב על זה: הנשמה נמצאת למעלה בעולם המושלם, ואילו הילד נמצא כאן בעולם השפל, ובכל זאת דווקא העולם השפל, יכול לרומם את הנשמה שנמצאת למעלה.
אלא שכאן הוא עולם היצירה. כאן הוא המקום שבו מיישמים את רצון ה' ומביאים אותו לידי מעשה, ואילו שם הוא עולם ה'פנסיה'. המקום שבו נהנים ממה שיצרו כאן. ולכן הנשמה למעלה זקוקה לטובה של הנשמה למטה.
לסיום – סיפור מצוין: יהודי עני היה צריך לחתן את בתו, ובא לאוהב ישראל מאפטא לבקש עצה מה לעשות. הצדיק אמר לו, שיעשה את המסחר הראשון שיבוא לו. יצא העני חזרה הביתה ובדרך עצר בפונדק לשתות משהו. באחד השולחנות ישבה חבורה של סוחרי יהלומים והחליפו סחורה ביניהם והוא התקרב לשם.
הם התעניינו אם הוא רוצה לעשות עסקים והוא אמר שכן. שאלו כמה כסף יש לו, והוא אמר: "זהוב אחד". הם התחילו ללעוג לו, ואז קם סוחר אחד ואמר שיש לו עסק עבור זהוב אחד: הוא מוכן למכור את העולם הבא שלו. החסיד לא התבלבל, שילם את הזהוב וחתם על שטר מכירה.
בינתיים הגיעה אשתו של הסוחר, וכאשר שמעה מה עשה בעלה, היא הכריזה שהיא דורשת מיד גט. היא לא מוכנה לגור אפילו רגע אחד עם גוי כזה שאין לו חלק בעולם הבא. הסוחר הבין שהוא הסתבך עם אשתו וביקש מהעני לבטל את העסק. "בשום אופן לא אבטל, מכירה היא מכירה". "טוב, אתן לך חמשים זהובים עבור העולם הבא". "בשום אופן לא, אלא אם כן תיתן לי אלף זהובים"!
הסוחר התחיל לצעוק שהוא גונב וגוזל אותו, אך היהודי הסביר כי יש לו בת לחתן וזאת הדרך היחידה שלו לעשות זאת בכבוד. לא נותרה לו ברירה והוא שילם את הסכום.
אחר כך ביקשה האשה לנסוע אל האוהב ישראל. היא נכנסה לצדיק ואמרה: אני שמחה שהתגלגלה על ידי זכות לסייע במצות הכנסת כלה, אבל יש לי שאלה: האם העולם הבא של בעלי באמת שווה אלף זהובים? היה כדאי לו לשלם סכום כזה?
"תראי", השיב הצדיק, "במסחר הראשון, כאשר מכר את העולם הבא שלו עבור זהוב, הוא לא היה שווה אפילו את הזהוב הזה. אבל במסחר השני, כשהוא קנה את העולם הבא תמורת אלף זהובים וסייע לכלה עניה להיכנס לחופתה – כעת העולם הבא שלו שווה הרבה יותר מאלף זהובים...
צדוק ובייתוס היו תלמידים של אנטיגנוס איש סוכו, ושמעו ממנו דרשה: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס". הם הבינו מדבריו כי הוא רוצה לרמוז שצריך לעבוד את ה' לשם שמים בלבד ו'''אין עולם נוסף של "עולם הגמול"'''. מכך הסיקו, שדברי חז"ל על העולם הבא – ומכאן על כלל דברי חז"ל – הם שקר ח"ו. [^3]: '''בדיחה - רק מעלית''': זוג יהודים חיו כל חייהם בבקתה בעובי היער ומעולם לא יצאו אל העיר הגדולה. במלאות חמישים שנות נישואין, החליטו לחגוג בעיר הגדולה והזמינו חדר במלון יוקרתי. הם הגיעו לשם נרגשים, אך התאכזבו ממה שראו מול העיניים. מרי רצה לפקיד הקבלה ופתחה בנאום כעוס: "אנחנו מסרבים להסתפק בחדר כל כך קטן. אין בו חלונות או מאוורר ואפילו מיטות!".
"אבל, גבירתי!... "בלי גבירתי", הסתערה מרי, "אתה לא יכול להתייחס אלינו כאל הדיוטות רק בגלל שאנחנו לא יוצאים הרבה".
"גבירתי", הצליח סוף סוף הפקיד לומר: "זה לא החדר שלך. זו רק המעלית המובילה אליו". [^4]: '''בדיחה''': רב, כומר וקאדי נהרגו בתאונה. הם הגיעו למעלה ובית הדין פסק כי היות שהיו אנשי דת ישרים, לכן תינתן להם אפשרות לקבוע איך תיראה ההלוויה שלהם.
הכומר אמר שהוא רוצה לשמוע אותם מספידים על האהבה והמסירות שלו לבני הקהילה. הקאדי ביקש לשמוע אותם מספידים על הנאמנות שלו לתורת מוחמד. ואילו הרב אמר: אני רוצה שהם יביטו על המיטה ויאמרו: "תראו הוא זז, הוא מתעורר"...
Footnotes
-
הדבר מזכיר את ההסבר הנפלא של הרבי על הוראת חז"ל: "לעולם תהא '''שמאל דוחה וימין מקרבת'''". שכן הדחיה צריכה להיות ביד שמאל, שהיא אצל רוב בני אדם היד '''החלשה''', ואילו הקירוב צריך להיות ביד ימין - שהיא היד '''החזקה'''. ↩
-
'''בסיס המחלוקת עם הצדוקים''': ראוי להוסיף כי ההתעלמות של התורה מענין העולם הבא, גרמה בעקיפין לכל המחלוקת הגדולה עם הצדוקים. ↩