מאת הרב שניאור אשכנזי / מבוסס על לקו"ש חל"ג/44 ואילך
פתיחה - למה התורה היא חיינו?
בני זוג תכננו לצאת מהבית בערב לנשום אוויר, אך התינוק שלהם סירב להירדם. הם החליטו בכל זאת לצאת מהבית והזמינו שמרטפית שתסתדר איתו. הם בילו כמה שעות בחוץ וחזרו בחצות.
בחשש רב פתחו את הדלת וראו מחזה מוזר. על השולחן היה פתוח ספר גמרא גדול והתינוק שכב באמצעו. הבייביסיטר הסבירה כי התינוק צווח וצרח והיא חיפשה דרך להרדים אותו. היא נזכרה שאבא שלה חוזר הביתה בלילה עייף וגמור, אך אינו מוותר על הקביעות בגמרא. הוא פותח את הספר ואחרי שתי דקות הראש שלו צונח ונרדם. היא חשבה כי זאת דרך מצוינת להרדים את התינוק...
יהודי הוא שם נרדף ללמידה. יהודי לא הסתפק מעולם בקיום המעשי של המצוות עם הידיים והרגליים, אלא תמיד שילב גם את הראש והעסיק את המחשבה והדמיון שלו בחכמת התורה. סדר היום היהודי מסתיים כבר אלפי שנים בכך, שלאחר כל עמל היום, נכנסים לבית הכנסת ולומדים שיעור קצר בין מנחה לערבית. אפילו האויבים שלנו (בספר ה'קוראן') כינו אותנו 'עם הספר'.
הגישה הזו נכונה הן ביחס לחובת המבוגרים והן בנוגע לחינוך הילדים. ראשית, ביחס לעצמנו: הלכה פשוטה ברמב"ם ובשו"ע, שכשם שיהודי מניח תפילין מדי יום, כך הוא חייב ללמוד תורה בכל יום:
רמב"ם תלמוד תורה א,ח: כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל ייסורין, בין בחור בין שהיה זקן שתש כוחו, אפילו עני המתפרנס מן הצדקה ... ואפילו בעל אישה ובנים - חייב לקבוע זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר והגית בו יומם ולילה.הגמרא מוסיפה כי לימוד התורה בקביעות הוא אינו עוד מצווה בתורה, אלא אחת המרכזיות ביותר. כאשר הנשמה עולה למעלה בסיכום החיים, היא נשאלת: איזו קביעות הייתה לה בלימוד התורה?
שבת לא,א: אמר רבא: בשעה שמכניסים אדם לדין, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עיתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? ציפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?מה שמפתיע עוד יותר, היא שיטת חינוך הילדים. חשוב לשים לב: עד מאתיים השנים האחרונות, רוב בני האדם היו אנאלפביתים ולא ידעו קרוא וכתוב. לשם המחשה: בשנת 1840, קרוב לחצי מהזוגות באנגליה המודרנית, היו חותמים על תעודת הנישואין עם האצבע (ראו ויקיפדיה, אוריינות). אולם המצב היה שונה לחלוטין אצל עם ישראל. כבר לפני אלפיים שנה, תיקן הכהן הגדול, יהושע בן גמלא, את "חוק חינוך חובה". ומעבר לכך שכל אבא חייב ללמד את ילדיו כמצוות "ושננתם לבניך", כל קהילה נדרשה להקים בתי ספר וללמד את הילדים מגיל שש או שבע את קריאת התנ"ך.
בבא בתרא כא: זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו ... שתיקן שיהיו מושיבים מלמדי תינוקות בכל מדינה ובכל עיר ומכניסים אותן כבן שש כבן שבע.ומאז ועד היום, החינוך היהודי מושתת על תוכן ומשמעות. יהודים לא מסתפקים בחינוך מעשי של זה מותר וזה אסור, אלא משלבים סיפור או וארט חסידי ומראים דוגמא חיה של אהבת התורה1.
והשאלה החשובה היא, מהי התרומה החיונית של הלימוד? מה מבדיל בין אדם שרק מקיים מצוות בלי ללמוד, לאדם שגם קובע עיתים לתורה? מדוע כה חשוב שילדינו יראו הורים שלומדים תורה בעצמם וחוזרים רעיון תורני או סיפור חסידי בשולחן שבת?
כמובן, אנו עוסקים בכך לקראת חג מתן תורתנו ההולך ומתקרב, אך גם ובעיקר בגלל פרשת במדבר, המביאה לשיא את ההערצה אל האדם הלמדן. הפרשה מעניקה יחס עודף ומעריך אל משפחה אחת בין משפחות הלויים, שהייתה שייכת ומחוברת באופן מיוחד אל התורה.
פרק א: הכבוד שמור לתורה
ספר "במדבר", כשמו כן הוא: תיאור חיי בני ישראל במדבר. עם ענק של מיליוני אנשים, נשים וטף הסתובב במשך ארבעים שנה במדבר והספר הזה סוקר את תולדות החיים שם.
הספר נחלק לשני חלקים: חמש הפרשיות הראשונות (במדבר – קרח) עוסקות בשנה וחצי הראשונות במדבר, עד חטא המרגלים ומעשה קורח והגזירה להישאר ארבעים שנה במדבר. ואילו חמש הפרשיות האחרונות (חוקת – מסעי) קופצות שלושים ושמונה וחצי שנים אל סוף שנת הארבעים ומתארות את המלחמות עם עמי האזור לקראת עזיבת המדבר והכניסה אל הארץ המובטחת.
אחד הנושאים המרכזיים שהעסיקו את העם במדבר, הוא נשיאת המשכן. המשכן היה המרכז הרוחני של העם והיה בנוי כמו אוהל נייד שהיטלטל עימם לכל מקום. כאן מקדישה הפרשה שלנו והפרשה שלאחריה פסוקים רבים כדי לתאר את האנשים שזכו להיות הצוות המובחר שנשא את חלקי המשכן.
הזכות הזו נפלה בחלקו של השבט האחד והמיוחד: לוי. הסיפור של שבט לוי, מתחיל כבר מאות שנים קודם בעת הלידה של לוי עצמו. התורה רומזת שם על הזכות שתעמוד בעתיד לצאצאיו של הנולד:
בראשית כט,לד: ותאמר: עתה הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים. על כן קרא שמו לוי.לאה ילדה את הילד השלישי ואמרה כי בעלה יהיה מוכרח כעת להתלוות אליה. [הספורנו מסביר שם כי עד עתה היו לה שני בנים וטיפלה בהם בשתי ידיה, אך עכשיו יש לה בן שלישי וידיה אינן מספיקות לכך. לכן בעלה יהיה מוכרח לבוא מן השדה לסייע לה]. אולם כאן ראוי לשים לב אל המילים האחרונות של הפסוק: "על כן קרא שמו לוי" - בלשון זכר. מי היה זה שקרא?
בראשית רבה עא: הקב"ה קרא שמו לוי, משום שהוא עתיד ללוות את הבנים לאביהם שבשמים. ה' התערב בדבריה של לאה והכריז כי ילדיו יזכו להיות אלו שילוו ויחברו את ישראל לאביהם שבשמים.ההבטחה הזו התקיימה כעבור מאות שנים. עם ישראל הקים את המשכן במדבר וה' קבע כי שבט לוי יהיה זה שמופקד על ניהול הבית. המשימות השונות התחלקו בין כל בני השבט: בני אהרן היו ה"כוהנים" המופקדים על ניהול ותפקוד הבית ואילו שאר בני השבט היו ה"לויים" המסייעים להם.
מגוון התפקידים של הלויים היה גדול: הם היו שומרים על הבית, שרים ומזמרים בעת עבודת הקרבנות, וכן קיבלו את האחריות לשאת את חלקי המשכן בעת הנדודים במדבר. התורה מתארת בארוכה כי המשימה חולקה בין שלוש משפחות הלויים: גרשום, קהת ומררי.
התפקיד החשוב ביותר הוטל על משפחת הבן האמצעי, קהת. הם נשאו את כלי הקודש (הארון, השולחן, המזבחות והמנורה). התפקיד השני בחשיבותו הוטל על משפחת הבן הגדול, גרשום. הם קיבלו את התפקיד לשאת את היריעות שכיסו את המשכן מלמעלה ומצדדיו. ואילו משפחת הצעיר, מררי, נשאו את הקרשים הגדולים ששימשו דפנות למשכן ואת הקלעים שהקיפו את החצר.
בהתאם לסדר וחשיבות התפקידים, כך מונה התורה את החלוקה. תחילה מתארת פרשתנו את תפקידו של הבן האמצעי, קהת, ורק אחר כך מתארת הפרשה הבאה את תפקידי הגדול והצעיר.
פרשתנו: נשא את ראש בני קהת מתוך בני לוי ... וכילה אהרן ובניו לכסות את הקדש ואת כל כלי הקדש ... ואחרי כן יבאו בני קהת לשאת ולא יגעו אל הקדש ומתו. הפרשה הבאה: נשא את ראש בני גרשון גם הם ... ונשאו את יריעת המשכן ... מכסהו ומכסה התחש אשר עליו מלמעלה ... בני מררי למשפחתם ... וזאת משמרת משאם ... קרשי המשכן ... ועמודי החצר סביב.וכאן נשאלת שאלה עצומה: איפה הכבוד של הבן הגדול? מדוע מקפחת אותו התורה ומעניקה לו את התפקיד המשני, ואף דוחה את תיאור התפקיד שלו לפרשה הבאה?
במיוחד, שכל לומד תורה יודע את החביבות שנושאת התורה אל הראשון והבכור: הרי כל הראשונים בתורה הם קדושים: ברמת הצומח, הראשון בא כקרבן ביכורים ועומר. ברמת החי, בכור הבהמה הטהורה הוא קדוש. ובוודאי בעולמו של האדם, הבכור הוא קדוש ואף לפי מצוות התורה, יורש פי שניים מירושת אביו. מדוע, אפוא, חורגת כאן התורה מדרכה ומקדימה דווקא את הבן האמצעי?
מעניק המדרש תירוץ מפתיע:
במדבר רבה ו,א: נאמר על התורה (משלי ג): 'יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה' ... פסוק זה מדבר בקהת וגרשום, אע"פ שגרשון בכור ומצינו שבכל מקום חלק הכתוב כבוד לבכור, לפי שהיה קהת טוען הארון ששם התורה, הקדימו הכתוב לגרשון ... הוי יקרה היא מפנינים – מבכור שיצא ראשון.לפי התפיסה היהודית, הילד החשוב במשפחה הוא זה שלומד תורה. הבכור הוא אמנם בעל הזכויות היתרות, אך הכבוד והחשיבות שמורים ללמדן. וכיון שקהת היה קשור עם הארון ובתוכו התורה, הוא קודם לגרשום הבכור. וכדי להוכיח את הדברים, המדרש מצטט הלכה מעניינת:
ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, שנאמר יקרה היא מפנינים, מכה"ג שנכנס לפני ולפנים.
ההלכה מדברת על מקרה קשה, שבו לקחו הגויים בשבי את ראשי העם ודורשים תמורתם כופר ממון. כעת הקהילה נקרעת בשאלה את מי לשחרר תחילה? קובעת ההלכה מדרג של חשיבות: "ממזר תלמיד חכם" - כלומר, אדם בעל ייחוס שפל וגרוע אך הוא תלמיד חכם - קודם לכהן גדול עם הארץ [שהוא בוודאי מקיים מצוות קלה כבחמורה]. שכן, התועלת שמביאים הלמדנים לכלל העם, עולה על החשיבות של מקיימי המצוות שאינם תלמידי חכמים.
וכאן שב ומתעורר עיוננו המרכזי: מהי התועלת החיונית שמעניק הלימוד לחיינו?
פרק ב: כקטן כגדול
לפני שנכנסים לעומק העניין, הערה אחת מתבקשת: המדרש הסביר כאמור, כי התורה הקדימה את הבן האמצעי, משום שהוא זה שנושא את הארון וקשור עם התורה. אולם נשאלת שאלה פשוטה: הרי היה אפשר לקבוע שהבן הגדול יהיה זה שיישא את הארון, ובמילא הוא יהיה זה שקשור עם התורה וגם יקבל את הכבוד המגיע לו בתור בכור?
מבאר הכלי יקר תירוץ כביר: התורה רוצה להדגיש שהיא לא עוברת בתורשה. התורה לא נמסרת באופן אוטומטי לבכורים, כמו שהיא לא עוברת לכוהנים או ללויים. כתר תורה מונח ועומד לכל מי שרוצה בו, לכל אדם המוכן להתמסר אל הבנת התורה מתוך אהבתה וחיבתה.
מספיק לעצור רגע ולחשוב על גדולי ישראל האמיתיים. על רבי עקיבא שהיה בן גרים אדומיים או על רבי אלעזר בן הורקנוס שלא ידע קרוא וכתוב עד גיל 22. אין כל הגבלה וכל מחסום בפני קניין התורה והיא מונחת ועומדת לכל מי שחפץ באהבתה.
כלי יקר במדבר ד,כב: מה שאמרו במדרש, שהקדים הכתוב את קהת משום שלו נמסר משא הארון שהוא התורה – הא גופא קשיא: למה לא מסר משא הארון אל הבכור, לכבדו ביתר שאת ועוז התורה אשר לה משפט הבכורה?
והקרוב אלי לומר בזה ... שכוונתו היא להורות שכתר תורה הפקר לכל ועל כן לא ניתן הארון אל הבכור, שלא יהיה תפארתו לומר אני ראוי לכתר תורה יותר מזולתי, אלא הכול שווים בה. ולכן נאמר בה יקרה היא מפנינים, מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים, כיון שכתר כהונה זוכה בו רק מי שהוא מזרע אהרן, וכתר מלכות זוכה בו רק מי שהוא מזרע דוד, ואילו בכתר תורה הכול זוכים.ברוח זו, אומרת הגמרא במקום אחר (מגילה ו,ב) נקודה נפלאה: אם יאמר אדם שהוא התייגע למצוא פרנסה ולא זכה להצלחה – נאמין לו. כי פרנסה תלויה במזל ויש כאלו שלא זכו במזל של פרנסה. אבל אם יאמר אדם שהוא יגע ללמוד תורה ולא הצליח, הנה "יגעתי ולא מצאתי – אל תאמין"!. כיון שהתורה שייכת לכול ואין כל הגבלה או חוסר מזל בפני מי שרוצה בה ומתייגע בחיבתה.
ואם נמצאים בפרשת "במדבר", שנקראת תמיד בסמוך למתן תורה, ראוי ביותר להזכיר את דברי המדרש הידועים: למה ניתנה התורה במדבר? מדוע לא ניתנה התורה במקום מכובד כמו הגג המפואר של בנייני אקירוב או לחילופין, באחת מערי הפריפריה?
לומר לך, שהתורה שייכת במידה שווה לכל ישראל. אילו הייתה ניתנת במגדלי אקירוב, היו העשירים טוענים שהיא שייכת להם. ואילו הייתה ניתנת התורה בפריפריה, היו העניים טוענים שרק הם רשאים ללמוד בה. לכן ניתנה התורה בשטח ההפקר של המדבר, לומר שכתר תורה מונח ועומד לכל מי שחפץ בו.
תנחומא חקת כא: למה ניתנה במדבר? שאילו ניתנה להם בארץ, היה שבט שניתנה בתחומו מתדיין ואומר: אני קודם בה!. לכך ניתנה במדבר, שיהיו הכול שווים בה.ואחרי שהבנו שהתורה שייכת לכל ישראל, אנו שבים ושואלים מהי החשיבות המכרעת של הלימוד, עד שבגללו חורגת התורה ממנהגה ומקדימה את הבן האמצעי על הבן הבכור?
פרק ג: התורה - מזון הנשמה
הבה נפתח עם סיפור יפה (רבים השיב מעוון א/118): לפני כמאה שנים, הייתה נדידה גדולה של יהודים ממזרח אירופה לארצות הברית. אלו היו השנים הקשות של הפוגרומים, האנטישמיות ושתי מלחמות העולם, ויהודים רבים ברחו מרחובות השטעטל אל העולם החדש של אמריקה. אלו היו הימים היפים של צמיחת התעשייה באמריקה, כאשר 'הזהב צמח על העצים' ורבים התעשרו היטב. אולם במקביל לצמיחה הגשמית, הם התמודדו עם קשיים רוחניים, כמו ניסיונות בשמירת שבת אשר גרמו לדור השני והשלישי להתרחק ממורשת בית אבא.
באותה תקופה, לפני בערך שישים שנה, נכנסו סבא ונכד לפגישת יחידות אצל הרבי. הסבא עוד היה יהודי מהשטעטל, אך הנכד היה דור שלישי באמריקה וגדל בעולם שונה. אולם בערב הבר מצווה, הסבא לקח את הנכד לקבל ברכה מהרבי. אחרי שיחה קצרה עם הסבא באידיש, הרבי פנה אל הנכד באנגלית ושאל אותו שאלה מפתיעה: איזו קבוצת ספורט הוא מחבב? הילד השיב: בייסבול.
הרבי שאל אם הוא הולך מפעם לפעם לראות משחקי בייסבול של קבוצות גדולות? והילד השיב בוודאי. הרבי המשיך ושאל: מי הקבוצה שמנצחת במשחקים בדרך כלל? הילד שמח ללמד חכמה את הרבי ואמר בידענות: "אין כללים בספורט, ראביי, מי שמשחק יותר טוב – הוא מנצח".
הרבי פנה אל הילד בחיוך רחב ואמר: "גם בתוך הלב שלך, יש שני שחקנים: יצר טוב ויצר הרע. כל אחד מהם מנסה למשוך אותך אל הצד שלו. אך תזכור את המסר שאתה עצמך לימדת: אין כללים בספורט. מי שמתאמץ לשחק יותר טוב – הוא מנצח". היחידות הסתיימה והילד חזר לענייניו.
חלפו שנים והוא היה נער בן 16. הכיתה שלו זכתה בפרס יוקרתי, לבלות סופשבוע בניו אורלינס והוא רץ הביתה לספר להורים על הפרס החלומי. אך להפתעתו, ההורים התנגדו לכך. בסופהשבוע הזה חל יום כיפור והם הקפידו ללכת לבית הכנסת. הילד לא הבין למה יום כיפור חשוב מכל השנה בה לא הולכים לבית הכנסת והכריז כי הוא כן נוסע. הוויכוח הלך והחריף עד שההורים הנאורים החליטו להשאיר את ההחלטה בידיו. כלומר, להשלים עם זה שהוא נוסע.
ביום חמישי, ערב לפני היציאה לטיול, הוא ישב בבית של חבר וצפה במשחק בייסבול. המשחק היה צמוד ובסופו ניצחה דווקא הקבוצה הלא צפויה. הפרשן המלומד קם והכריז בפני צופי הטלוויזיה: "ככה זה בספורט, מי שמשחק יותר טוב הוא מנצח". המילים הללו הכו בראשו של הנער. הוא נזכר שכבר שמע אותן פעם. פתאום ראה מול עיניו את פניו הטובות של הרבי אומרות לו: "זכור תמיד, אתה נמצא במלחמה בין שני יצרים ומי שמשחק יותר טוב הוא המנצח". הוא לא נסע אל הטיול.
ישנו הבדל מהותי בין לימוד רעיון לקיום מצוות מעשי: מצוות הן בסופו של דבר מעשה חיצוני. הן מתקיימות על הגוף, מבחוץ, ואילו תורה חודרת אל האדם פנימה. רעיון מבריק ששמענו, מתיישב על המנועים האמיתיים של האישיות - על המוח ועל הלב - ומחלחל דרכם פנימה. לפעמים לוקח שנים עד שהרעיון הזה הופך למציאות דומיננטית, אך בסוף הוא מתעורר ומעצב את הדרך.
יהודי יכול לקיים מצווה אך לחשוב באותה שעה על משהו אחר. הוא יכול להניח תפילין, אך לחשוב במוחו על העסקים שלו או על החופשה הקרובה על חוף הים השחור, אך אדם אינו יכול להשתתף בשיעור תורה מעניין ולהישאר שווה נפש. הרעיון סוחף אותו אליו ומרים אותו לגבהים. ובעוד שקיום המצוות מאפשר לנו להתנהג כיהודים, לימוד התורה גורם לנו להיות יהודים. אדם שלומד תורה, הוא מדבר את הקב"ה, חושב את הקב"ה, מדמיין קדושה וחולם עליה. הוא הופך להיות אדם אחר.
הרבי הקודם סיפר כך[^2]: בצעירותו של האדמו"ר המהר"ש, הוא הזדמן להיות בשבת בעיירה בעלז. הוא החליט לבוא לשולחנו של שר שלום מבעלז, שהיה סגי-נהור. המהר"ש עמד בצד וחיכה לבואו של האדמו"ר וכאשר הוא עבר מונהג ע"י המשבקי"ם, הוא סטה ממסלולו ואמר: איך שמעק (אני מריח)! הוא הגיע אל המהר"ש ואמר: 'אברך, ממני לא תוכל להתחבא' וביקש ממנו לבא עימו לשולחן. המשבקי"ם אמרו בפליאה כי זה סוחר (האדמו"ר המהר"ש היה לבוש בצעירותו כמו סוחר). אמר האדמו"ר מבעלז: 'נכון, הוא סוחר בטוב סחרה מכל סחורה'...
הרעיון הוא, שתורה משנה את האדם. אפילו את הגוף שלו[^3]. הוא חושב אחרת, מגבש סולם ערכים שונה ומי שיש לו חוש ריח מפותח - יכול אפילו להריח את ריח הגוף המזוכך שבוקע ממנו[^4].
תניא פרק ה: וזאת מעלה יתרה גדולה ונפלאה לאין קץ אשר במצות ידיעת התורה והשגתה על כל המצות מעשיות ... כי ע"י כל המצות שבדבור ומעשה הקב"ה מלביש את הנפש ומקיפה אור ה' ... ובידיעת התורה ... חכמת ה' בקרבו מה שהשכל משיג ותופס ומקיף בשכלו ...מידיעת התורה.כעת מובן היטב, מדוע "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" ולמה מקדימה התורה את הבן הלמדן. שכן תלמיד חכם הופך להיות אדם נעלה – ועם ישראל זקוק לאנשים כאלה.
לקו"ש חל"ג/43: הלשוןלפי היסוד הזה, הרבי ביאר פעם באופן נפלא סיפור משונה בגמרא, ממש מדרש פליאה:'כתר תורה' מורה על ענין הרוממות שהתורה פועלת באדם הלומד תורה, כדברי רב יוסף בנוגע למתן תורה: אי לאו האי יומא דקא גרים וכו' שלמדתי תורה ונתרוממתי '. ולכן אמרו רז"ל: 'מאן מלכי רבנן' ... כי דבר ה' נמצא בו ודברי התורה שמוציא מפיו הם דבר ה' ממש.
רבי טרפון ישב עם האחיינים שלו והם לא אמרו כלום. הם היו ריקניים ולא ידעו לומר דבר של טעם. רצה רבי טרפון לעורר אותם ופתח ואמר פסוק בצורה שגויה: 'ויוסף אברהם ויקח אישה ושמה יוחני
כמובן, הסיפור הזה לא מתחיל להיות מובן: א. למה רבי טרפון התרגז? הוא הרי שינה את הפסוק כדי לעורר אותם להיכנס לשיחה וזה בדיוק מה שהם עשו? ב. למה הוא פתח דווקא בפסוק הזה ולא בבראשית ברא אלוקים? ג. למה הוא החליט לשנות את שמה של קטורה דווקא ליוחני?
מבאר הרבי: הגמרא מספרת במסכת סוטה, שהייתה אישה מכשפה בשם יוחני בת רטיבי. השיטה שלה הייתה לפגוע בנשים כורעות ללדת. כאשר הייתה אישה עומדת ללדת, היא הייתה מחוללת כישוף ועוצרת את תהליך הלידה. הבעל ההיסטרי היה רץ לביתה של הצדקת יוחני, משאיר כמה שקלים בשביל ה'כולל', והיא הייתה מתפללת עליה ומשחררת את הלידה. פעם הגיע לביתה בעל נואש ושילם את הכסף, ואחר כך שמע אותה הולכת לחדר אחר ומשמיעה קולות משונים. הוא הבין שהיא מתעסקת בכשפים וחשף את הסוד שלה.
למדנו מכאן כי השם 'יוחני', קשור עם נס של לידה, בהיותה מסוגלת (לעצור ו)לחולל פעולה של לידה. כעת עומד רבי טרפון בפני האחיינים שלו ורוצה ללדת אותם מחדש. הוא מתכוון לומר להם, כי לימוד התורה יכול לפתוח ראש סתום ולהעניק חיים חדשים. לכן הוא משנה את הפסוק ומזכיר להם את 'יוחני', כדי לומר להם: 'אני שואף לעשות את מה שעשתה יוחני ולפתוח את הראש הנעול'.
אך לאכזבתו, הם תיקנו אותו ואמרו: "קטורה כתיב", וקטורה היא הרי מלשון סתימות וסגירות, כמו שאומר שם רש"י, שהגר קשרה פתחה כדי לא להזדווג לאחר מלבד אברהם. ובכך רמזו האחיינים כי נוח להם איך שהם או שהם כבר זקנים מדי בכדי להשתנות. קרא עליהם רבי טרפון באכזבה: "בני קטורה".
ולמעשה, הרעיון הזה מפורש אף הוא בפרשת השבוע, כאשר התורה אומרת: "אלה תולדות משה ואהרן" - ומפרטת רק את בני אהרן. מבאר רש"י: "כל המלמד את בן חברו תורה, כאילו ילדו".
תוכן מלקו"ש חט"ו/179: ישנו סיפור תמוה ביותר, לכאורה, בגמרא: אחייניו של רבי טרפון ישבו לפניו ולא אמרו כלום. פתח רבי טרפון ואמר כדי שידברו: 'ויוסף אברהם ויקח אישה ושמה יוחני'. אמרו לו: קטורה כתוב. קרא עליהם: בני קטורה.
אלא אמרו חז"ל ומובא ברש"י פרשתנו (ג,א): 'כל המלמד את בן חברו תורה, כאילו ילדוולסיום: הרה"ח זלמן (ג'ימי) גוראריה, יצא מביתו לשדה תעופה, וכאשר הגיע, הודיעו לו שהטיסה התבטלה. הוא רצה לחזור הביתה ואז נזכר בצוואת רבי יהודה החסיד, שאדם שיוצא מביתו לדרך רחוקה, לא יחזור לביתו באותו יום. הוא שאל את הרבי מה לעשות והרבי השיב שילמד פרק תניא, וכך יהפוך לאדם חדש ויוכל לחזור לביתו... {| class="wikitable" |כתיבת השיעור והפצתו באופן חופשי'. וכך מספרת הגמרא (סוטה כב,א) על אלמנה מכשפה בשם יוחני בת רטיבי, שכאשר הייתה מגיעה לידת אישה, הייתה עוצרת רחמה ולאחר שמצטערת הרבה, סותרת כשפיה והוולד יוצא. ולכן הזכיר אותה רבי טרפון, כיון שהוא רצה לעשות באחייניו ענין דומה, של 'כאילו ילדו' על ידי לימוד התורה. אולם הם הגיבו והזכירו את 'קטורה', שהיא מלשון 'קשירה', שהיא ההיפך מיוחני, ענין של לידה.
מתאפשרת בתמיכתם של שלוחי רבנו ברחבי תבל
ובחסותו האדיבה של הנגיד החסידי
ר' שניאור ורעייתו יוכבד שיחיו מינסקי
להצלחה רבה בכל ענייניהם
ולרפואה שלמה של מרת בתיה שיינה בת ציפורה פייגה |}
כדרכם של בתי עשירים, הייתה בצד הבית דלת שירות למטבח. הרב וסרמן החליט להקיש על הדלת הזו וכך לא ילכלך את השטיחים היקרים בכניסה הראשית. הדלת נפתחה בידי שתי בנותיו הקטנות של הגביר והם רצו לקרוא לאביהם. הגביר הגיע וראה את הרב בדלת הצדדית ופרץ בבכי. "תראה כבוד הרב, הבנות שלי גדלות אצל אבא שרודף אחרי כסף. הן עלולות לחשוב שכסף הוא הדבר החשוב ביותר בחיים. לכן אני כל כך מקפיד לקבל אותך יפה בכל פעם, כדי להראות להם שכסף הוא אמצעי לדברים חשובים יותר ולא מטרה בפני עצמה. אבל עכשיו, שהרב נכנס כמו אביון מצד הבית, הן עלולות להסיק שהשטיחים יותר יקרים מהתורה של הרב. אי לכך, אני מתחנן כי הרב ייצא מהבית וייכנס שוב מהדלת הראשית"... [^2]: בסוכתו (בפולין?), והיו אז בסוכה רק החתן – הרבי, וסבי זקני, הרב עזריאל זעליג סלונים ע"ה. ישנו מכתב לסבי בו הרבי מבקש ממנו להיזכר בפרטים אודות הסיפור ההוא. (היה לאותו סיפור המשך, שהבעלזער גילה למהר"ש את סוד השיריים באלף מילים, וכמדומה שעל הפרט הזה, הרבי ביקש להוסיף פרטים). מעניין כי בשנים האחרונות התפרסם סיפור דומה על הרבי ורבי אהרן מבעלז שהתרחש לפני המלחמה. [^3]: ראו בארוכה בלקו"ש חט"ז/436 על ההבדל בין "תלמידי חכמים '''גופם''' אש" ל"עמי הארץ מלאים מצוות '''כרימון'''", שגרעיני הרימון הם '''דבר נפרד מהרימון עצמו''' [^4]: ''מספרים על יהודי שביקש לראות בחלומו את גן עדן. הראו לו את התנאים והאמוראים לומדים תורה. הוא התפלא ושאל, איפה המלאכים והשרפים של גן עדן? השיבו לו: הם נמצאים '''בתוכם''' של אלו שלומדים תורה...''
Footnotes
-
'''סיפור נפלא''': הרב אלחנן וסרמן הי"ד היה ראש ישיבה חשוב באירופה לפני המלחמה. מדי פעם היה נכנס לגביר עצום בשם דייניס ומבקש ממנו סיוע עבור הישיבה. הגביר היה נענה בכבוד גדול ובחפץ לב. ביום חורף מקפיא אחד, הרב וסרמן צעד לביתו של הגביר בשלג ובבוץ. הנעליים והבגדים שלו התלכלכו מאוד והוא התבייש להיכנס כך לביתו של הגביר ולהכתים את השטיחים והכורסאות היקרים. ↩