מאת הרב שניאור אשכנזי, תשע"ה
פתיחה - מקור הברכה
יהודי עשיר נכנס אל הרבי שלו ופרץ בבכי. הוא סיפר כי הילד שלו חלה במחלה קשה והרופאים אינם יודעים כיצד לעזור לו. הרבי הרגיע אותו באומרו כי עליו לנסוע אל העיר האוקראינית "אניפולי" ושם להתייעץ עם הרופא המקומי.
החסיד הודה בהתרגשות על העצה, העלה את הילד על עגלה ורכב בזריזות אל העיר אניפולי. כשהגיע לשם, התעניין בקוצר רוח היכן גר הרופא, אך התושבים לא ידעו על מה מדובר. "זאת עיירה קטנה ואין בה רופא", אמרו לו. החסיד המופתע התעניין אולי יש כאן לפחות "מתמחה ברפואה", "אח", "פרמדיק", אך התשובה היתה זהה: אין כאן איש רפואי.
מאוכזב ועייף, שב אל הרבי וסיפר שלא מצא רופא באניפולי. "אז מה עושים אנשי אניפולי כשיש אצלם חולה"? "אינני יודע, השיב האיש בעייפות, אולי מתפללים לרבונו של עולם"? "זהו בדיוק", השיב הרבי בהתלהבות, "אל הרופא הזה שלחתי אותך. אתה כל כך עסוק עם רופאי בשר ודם, ששכחת לפנות אל הרופא כל בשר"...
יהודי מאמין באמונה שלימה שהמפתח לכל הברכות, מצוי בידיו של ה'. לכן הוא אינו בוטח בנדיבים, אלא מבקש תמיד סייעתא דשמיא להצלחה בעניניו. וכאן מגיע הפלא הגדול, שמטריד את המפרשים כבר מאות שנים: למה ה' מצווה את הכהנים, לברך אותנו בשפע גשמי ורוחני? האם לא היה יותר מתאים שה' יברך אותנו בעצמו?!
ובכלל, מהי בדיוק המשמעות של "ברכת כהנים"? איזה סמכויות יש להם? האם הכהנים מחזיקים את השליטה במפתחות הפרנסה והבריאות, ורשאים לחלק אותם כרצונם?!
כך מנסח את השאלה בחדות, בעל ה"עקדת יצחק" (רבי יצחק עראמה, לפני גירוש ספרד):
עקדת יצחק שער 74: מה תועלת במצוה הזאת, שיאמרו אלו הברכות מפי הכהנים אל העם? כי הוא יתעלה הוא המברך, ומה יוסיף או יתן כי יברכו הכהנים או יחדלו? וכי היה להם לסייעו [לה']?!ושורש התמיהה במדרש :
תנחומא נשא ח: אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע, לכהנים אתה אומר שיברכו אותנו?! אין אנו צריכים אלא לברכתך! אמר להם: אע"פ שאמרתי לכהנים שיהו מברכים אתכם, אני עומד עמהם ומברך אתכם [כמו שנאמר בסוף הברכה: 'ואני אברכם'].ואין ספק שהדברים טעונים ביאור.
אגב העיסוק בנושא, זאת הזדמנות נהדרת ללמוד את נושא הכהונה מהשורש, ולהבין את יסוד הייחוס של הכהנים, והטעם לכך שדווקא הם זכו לכבוד הגדול הזה.
פרק א: הסיפור של הכוהנים
פרשת "נשא" היא הפרשה הארוכה בתורה. יש בה 176 פסוקים (כמו הפרק הארוך בתהלים, קיט, שיש בו 176 פסוקים וכן המסכת הארוכה בתלמוד, בבא בתרא, שיש בה 176 דפים). המפרשים מוצאים בכך סמל לעובדה, שפרשה זו נקראת בדרך כלל בשבוע שאחרי מתן תורה ולכן אנו מתחילים מיד את הפרשה הארוכה ביותר, ומבטאים את ההתלהבות להתחיל שוב את תורת ה'.
כדרכה של פרשה ארוכה, היא עוסקת בקשת רחבה של נושאים. הפרשה פותחת בדיני נשיאת המשכן על ידי הלויים, כהמשך לפרשה הקודמת שעסקה בכך בהרחבה. והיא מסתיימת בפרשת הנשיאים, שהקריבו קרבנם ביום חנוכת המשכן.
אמנם בתווך, בין שני הנושאים הללו, יש רצף ארוך של נושאים שלכאורה אין ביניהם קשר. כמו החובה להעביר לכהנים וללויים את התרומות והמעשרות. דיני אישה סוטה, דיני נזיר, ואחריהם פתאום – ברכת כהנים.
מה הקשר בין הנושאים הללו? וכיצד נכנסה לכאן הברכה הנעלית דברכת כהנים?
הרבי מלובאוויטש, שיחת פרשת נשא תשל"ב: הקשר בין נושאי הפרשה הוא כזה: תחילה (ה,ט-י) מבוארת החובה להשלים את המתנות לכהן, אחר כך עוברים לדיני אשה סוטה, שכדברי רש"י שם (יב), זה עונש למי שלא הביא מתנותיו לכהן, ולכן 'חייך שתצטרך לבוא אצלו להביא לו את הסוטה'. אחר כך באים דיני נזיר, כדברי רש"י (ו,ב) ש'כל הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין שהוא מביא לידי ניאוף', ואחר כך מצות ברכת כהנים, כדי לומר את הגמול החיובי שזוכים לו ע"י הכהנים.אם כן, פרשת נשא היא במידה רבה "פרשת של כהונה". וכיון שכך, זאת הזדמנות טובה לבחון לעומק את שורשי הייחוס של הכהנים.
ההסטוריה של הכהונה, מתחילה אצל לוי, בנו השלישי של יעקב אבינו. כבר בעת לידתו, התורה מעניקה רמז מופלא אודות התפקיד הנעלה אותו ישאו בניו:
בראשית כט,לד: ותהר עוד ותלד בן ותאמר: עתה הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים. על כן קרא שמו לוי.בעת שילדה לאה את ילדה השלישי, היא אמרה כי עכשיו בעלה יהיה מוכרח להתלוות אליה ולסייע לה. (הספורנו מסביר שם כי עד עתה היו לה שני בנים וטיפלה בהם בשתי ידיה, אך עכשיו יש לה בן שלישי וידיה אינן מספיקות. על כן בעלה יהיה מוכרח לבוא מן השדה לסייע לה).
אולם, כאן ראוי לשים לב למילים האחרונות של הפסוק: "על כן קרא שמו לוי" - בלשון זכר. התורה מצהירה כי היה 'זכר' שקרא את שמו לוי, ונשאלת השאלה, מיהו? הרי הפסוק התחיל שלאה היתה זו שאמרה "עתה הפעם ילוה אישי אלי"?
מבאר המדרש -
בראשית רבה עא: הקב"ה קרא שמו לוי, משום שהוא עתיד ללוות את הבנים לאביהם שבשמים.כלומר, ה' התערב בדברים של לאה וקרא את שם הילד "לוי", על שם העובדה שילדיו יהיו אלו שילוו ויחברו את עם ישראל לאביהם שבשמים.
כאשר לוי גדל, הוא ניחן בגדלות רוחנית ונבחר להיות ראש הישיבה במצרים:
הלכות עכו"ם להרמב"ם פ"א: ויעקב אבינו לימד בניו כולם, והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך ה' ולשמור מצוות אברהם. וציווה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה, כדי שלא ישתכח הלימוד1.ללוי נולדה בת בשם "יוכבד", והיא הביאה לעולם פן אישיותי נוסף: מסירות נפש מופלאה למען עם ישראל. בהיותה אחת המיילדות במצרים, היא מסרה את הנפש כדי להמשיך את צמיחת העם, וה' הבטיח לה בתגובה "בתי כהונה ולויה":
רש"י שמות א,כ: וייטב אלקים למילדות ... ויעש להם בתים – בתי כהונה ולויה.הגדלות הייחודית של המשפחה, ממשיכה ומתעצמת בדור הבא: בנה הגדול של יוכבד, היה אהרן הכהן והוא הביא לעולם תכונה מופלאה של אהבת ישראל אין סופית:
שבת קלט,א: בשכר 'וראך ושמח בלבו' - זכה לחשן המשפט על לבו.הגמרא מתייחסת כאן לגדלות הנפש של אהרן הכהן: בעת ההתגלות האלוקית בסנה, ה' הורה למשה ללכת למצרים ולגאול את עם ישראל. אולם משה טען כי אינו מרגיש נעים לקבל עליו את השליחות, משום שיש לו אח יותר גדול ממנו (והוא גם יותר מתאים, משום שאינו כבד פה כמו משה). ה' הגיב: "הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו". כלומר, לאהרן יש תכונה מופלאה, שהוא מרגיש ומזדהה את מי שנמצא מולו. לא משנה מה הוא יחשוב ביחס לכך שהוא נעקף על ידי אחיו הצעיר, הוא יראה אותך וישמח איתך יחד.
ואכן בהמשך לזה אומרת הגמרא כי בזכות האופי המסור והאוהב, אהרן נבחר להיות זה שיישא על לבו את האורים והתומים שמספקים את המענה לכל המצוקות והכאבים של ישראל.
ספר הזוהר מוסיף ומדגיש כי האופי האוהב הזה, עבר בתורשה לכל זרע אהרן, ולכן הם נבחרו להיות אלו שישמשו כמשרתי הציבור במקדש, המלווים ומחברים את ישראל לאביהם שבשמים:
זוהר ח"ג קמה,ב: כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא (מלאכי ב) - כהן גדול שלמטה נקרא מלאך ה', משום שבא מצד החסד ... ולכן לא נמצא כהן שבא מצד הגבורות.אולם כאן, בפרשה שלנו, התורה עולה כמה דרגות ומעניקה לכהנים סמכות עצומה: לברך את ישראל בשפע גשמי ורוחני. מה שמעלה כמובן את התמיהה, כיצד אנשים יכולים לברך אנשים?
פקר ב: תוכן ברכת הכוהנים
טרם ניכנס אל הענין עצמו, מעניין לעיין בנוסח ברכת כהנים ולהבין אחת ולתמיד את תוכנה.
ראשית, ראוי לציין, שחז"ל התייחסו ברצינות רבה לברכת כהנים וסברו כי השכינה שורה עליהם בעת הברכה. לכן נהוג שלא להביט בידיהם של הכהנים, משום שהשכינה שורה בין אצבעותיהם:
מגילה כד,ב: כהן שיש בידיו מומין, לא ישא את כפיו. רש"י: לפי שהעם מסתכלין בו, ובחגיגה (טז.) המסתכל בכהנים בשעה שנושאין את כפיהן עיניו כהות, לפי שהשכינה שורה על ידיהן.הרקאנטי מוסיף בפרשתנו כי עשר האצבעות שפורשים הכהנים הן סמל להארת עשר ספירות דרכן:
ועכשיו, לגופה של הברכה: הברכה בנויה משלשה חלקים, זה מעל זה. הראשון בן שלוש מלים, השני בן חמש מלים והשלישי בן שבע מלים.
במדבר ו: יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחנך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום.גם מבחינת תוכן הברכה, היא הולכת ועולה משלב לשלב. רש"י מבאר כי החלק הראשון מכוון לברכה חומרית. השני עולה דרגה ומאחל כי ה' יאיר פניו אלינו ויהיה קשוב לצרכינו. והשלישי מוסיף עוד יותר כי גם אם חלילה יהיה מקום לכעס עלינו – הוא "יכבוש כעסו".
רש"י: יברכך – שיתברכו נכסיך ... יאר ה' פניו אליך – יראה לך פנים שוחקות ... ישא ה' פניו אליך – יכבוש כעסו.כאן ראוי להעמיק יותר בחלק הברכה הראשון – "יברכך ה'" ורש"י פירש כנ"ל: "שיתברכו נכסיך". מעניין לברר, למה רש"י קבע שהברכה היא דווקא על ברכת הנכסים, ולא ברכה לכל צרכי האדם, כמו בריאות הגוף, נחת מהילדים וכו'?
במיוחד שבספרי פירשו, שהכוונה היא לברכה שנאמרה בפרשת כי תבוא ושם הברכה היא בכל עניני האדם: 'ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה וגו' ברוך טנאך ומשארתך וגו''?
מבאר הרבי נקודה נאה: ההגיון אומר כי הכהנים מברכים אותנו בברכה כזו, שלא התברכנו בה בשום מקום אחר. כי אם כבר התברכנו בה במקום אחר (כמו בפרשת בחקתי או כי תבוא), אין צורך בתוספת הברכה של הכהנים. לכן רש"י מחפש ברכה כזאת, שמעולם לא בורכנו בה.
לפיכך כתב: "שיתברכו נכסיך". הכוונה בכך איננה רק שנהיה עשירים (שזה נאמר כבר בפרשת כי תבוא), אלא לברכה הרבה יותר גדולה: שתהיה ברכה בנכסים. יתכן אדם עשיר, שאין ברכה בנכסיו. כלומר, שהכסף לא צומח ומתפתח, ואילו ברכה בנכסים פירושו, שהכסף צומח ומפיק פי כמה מהקרן באופן שלמעלה מדרך הטבע. כמו שלמדנו אצל יצחק אבינו, שהאדמה הוציאה "מאה שערים".
[שמעתי פעם דבר יפה: האותיות "ברך" (שורש המילה "ברכה"), הן אותיות כפולות: בי"ת היא כפולה מאל"ף, רי"ש היא כפולה מקו"ף וכי"ף היא כפולה מיו"ד. וזהו רמז לכך, ש*כח הכסף כפול ומצליחים לקנות במאה שקל כמו במאתיים שקל. כלומר, שמוצאים הזדמנויות טובות וקונים במאה שקל כאילו היה זה מאתיים.*
אולם כשיש היפך הברכה חלילה, אזי כח הכסף הוא רק חצי וקונים במאה שקל כאילו היה זה רק חמשים. היינו שקונים ביוקר והכסף נגמר מהר].
לקוטי שיחות חל"ג 50-51: הרי מסתבר לומר שברכת כהנים היא ברכה כללית ביותר, ומדוע בחר רש"י לומר 'שיתברכו נכסיך' בלבד?
אלא כאשר לומדים את ברכת כהנים עולה השאלה, מהו החידוש בברכה זו לגבי הברכות שה' כבר הבטיח בתורה, כמו בפרשת בחקתי או כי תבוא? לכן פירש"י 'שיתברכו נכסיך', היינו שבנכסים שיש לאדם, תשרה ברכה מיוחדת שיתרבו יותר מכפי מידתם וטבעם, ברכה והשפעה שלמעלה מדרכי הטבע, ע"ד שמצאנו ביצחק: 'וימצא בשנה ההיא מאה שערים'. וזה דבר שלא נאמר במקום אחר.וכאן, על רקע העוצמה האדירה של ברכת כהנים, שבה ומתעוררת השאלה המרכזית: מה פתאום הכהנים מברכים את העם בברכות עצומות כאלו? האם אין זה הסמכות של ה' לחלק ברכות?!
פרק ג: ברכה שהיא תפילה
פעם ישבו התלמידים הגדולים של המגיד ממעזריטש והתוועדו. היו שם כל ה"חבריא קדישא", הצדיקים הגדולים שהאירו אחר כך את העולם באור החסידות, כמו רבי לוי יצחק מברדיטשוב, רבי זושא מאניפולי, וכן רבינו הזקן, שהיה צעיר החבורה.
פתאום נכנס אדם חולה מאוד, מדדה על קביים, וביקש מהם שיברכו אותו ברפואה שלימה. הם הביטו בו והתחילו לצחוק. איך אנחנו יכולים לברך חולה קשה כמוך? מי אנחנו? תלך למגיד והוא יברך אותך.
רבינו הזקן השתיק אותם ואמר: בוודאי יש לנו כח לברך אותו, משום ש"התוועדות חסידית יכולה לפעול יותר ממה שמלאך מיכאל יכול לפעול". שכן כאשר אבא רואה את הילדים שלו דואגים אחד לשני, הוא מתמלא מכך עונג וממלא את המשאלות שלהם. וכך אם נגלה אכפתיות לצער של היהודי הזה ונבקש בלב שלם רפואה בשבילו, ה' ייעתר לאהבה הזו.
בפשטות, מסבירים המפרשים, זהו הכח של ברכת כהנים. הכהנים אינם מברכים ישירות את ישראל (כי מאיפה הכח לכך?), אלא פונים בתפילה לה' ומבקשים ממנו רחמים על ישראל, וכאשר ה' רואה את האכפתיות הזאת, שיהודים דואגים אחד לשני, הוא מתעורר לקיים את הבקשה.
במלים אחרות: בפרשת ברכת כהנים, ה' נתן לנו כלי כדי לעורר אותו למלא את צרכינו. הוא אמר אם אתם רוצים עזרה ממני - תדאגו אחד לשני ותבקשו זה עבור זה.
אברבנאל ו,כב: היא אינה ברכת שפע ... אלא תפילה ובקשת רחמים על המתברך שישפיע עליו הקב"ה מברכתו. ולזה נאמר 'כה תברכו את בני ישראל אמור להםלפי זה מסבירים המפרשים את פירוש הברכה של הכהנים: "אקבו"צ לברך את עמו ישראל באהבה". ולכאורה איפה נאמר להם לברך באהבה? הרי לא הוזכר דבר כזה בתורה? אלא כל יסוד הכח של הברכה, הוא היותה "באהבה". מכח היותה נאמרת באכפתיות ודאגה לאחרים.', רצה לומר שלא יחשבו אהרן ובניו שהם מברכים ומשפיעים בעצם ... כי אינם אלא מתפללים בלבד ... אמירה ותפילה בלבד.
ובדיוק מהטעם הזה נפסק בשולחן ערוך, שכהן המסוכסך עם הציבור, אינו יכול לברך אותם. כי כל המשמעות של הברכה, היא היותה נאמרת מתוך דאגה ואכפתיות הדדית.
מגן אברהם סימן קכח סקי"ח: באהבה – נראה לי פירושו [דהיכן נצטוו לברך באהבה? אלא] כמו שכתוב בזוהר: כל כהן שאינו אוהב את הציבור או שהציבור לא אוהב אותו – לא ישא כפיו. [היינו שכל יסוד הברכה הוא האהבה והאכפתיות שבה היא נאמרת].זה פירוש יפה שכתוב במפרשים רבים, אבל יש איתו בעיה גדולה, כמו שמקשה האלשיך: הברכה אינה פונה כלל לה'
אלשיך ו,כב-כז: למה ידברו הכהנים עם ישראל לומר יברכך ה'? והלוא טוב היה שידברו הכהנים אל ה' ויאמרו אליו: ברכם ה' ותשמרם! ולא שידברו עם ישראל לומר להם: יברכך ה' וישמרך?מכך נראה כי הכהנים אכן נושאים כח להעביר שפע ישירות לישראל. והדברים טעונים ביאור.
פרק ד: המסלול העוקף של השפע...
תורת החסידות מציגה כאן משנה מקורית ובהירה, שמבארת את הענין היטב. ניכנס לענין בעזרת משל פופולרי בארץ בתקופה זו:
הנושא החם ביותר בארץ, הוא מחירי הדיור. המדינה לא משווקת מספיק קרקעות ולכן אין מספיק היצע, והמחירים עולים. שורש הבעיה הוא בכך, שרשות התכנון מורכבת מכמה רמות של פקידות ובכל מקום יש אפשרות לערער מחדש, והתכניות נתקעות שוב ושוב.
לפני כמה שנים, עלה רעיון מקורי איך לשחרר את הפקק. מילת הקוד היא: "ודלי"ם". הפקידים נזכרו כי בתחילת שנות התשעים, היתה בדיוק אותה בעיה, משום גלי העליה מרוסיה שדרשו קרקעות ובתים רבים, ואז אריק שרון מצא פתרון נועז: הוא הקים "ועדת דיור לאומית", ובשמה המקוצר "וד"ל", שהיא עקפה את רשויות התכנון המקומיות והמחוזיות וטיפלה פעם אחת ויחידה בתכנון הקרקע, וכך חסכה את ההפרעות החוזרות והנשנות והערעורים האין סופיים.
להבדיל, מוסבר בחסידות נקודה עמוקה ומעניינת: כאשר ה' מעניק ליהודי שפע מסוים בראש השנה, השפע הזה צריך לעבור תהליך של ירידה והשתלשלות, עד שהוא נעשה חומרי וגשמי בעולם הזה. הוא יורד מעולם לעולם, מאצילות לבריאה ומבריאה ליצירה, ובכל שלב הוא מתעבה ומתגשם, עד שהוא נעשה שייך לעולם הזה.
אולם התהליך הארוך הזה לוקח זמן כביכול, משום שבכל שלב של ירידה, יכול לבוא מקטרג ולומר כי בינתיים האדם חטא ואינו ראוי לקבל את השפע בעולם הזה. ואם הקטרוג יתקבל, השפע יישאר בעולם הרוחני וימתין לאדם למעלה בדמות שכר רוחני לנשמה.
וזה בדיוק הרעיון של ברכת כהנים: היות שהכהנים הם בבחינת "רב חסד", לכן הם משרים תוקף של נתינה והשפעה וזה גורם שהחסד יירד בעוצמה ובמהירות למטה, בלי קטרוגים באמצע.
נמצא כי הכהנים אינם מחדשים שפע, שזה רק ביכולתו של ה', אלא פועלים כי השפע שכבר נגזר עלינו בראש השנה, וקיים במציאות העולמות, יגיע במהירות לעולם הזה, ללא קטרוגים באמצע. ובקיצור, ברכת כהנים היא ועדה עוקפת קטרוגים...
דרך מצותיך, מצות ברכת כהנים: יובן ע"פ מ"ש והנה פרח מטה אהרן גו' ויגמול שקדים ... דשקדים הם הממהרים לפרוח מכל הפירות .... וענין המהירות הוא רמז על הכהונה, כי הנה אהרן אותיות נראה, שעל ידו כל ההתגלות והמשכת האורות למטה ... כי להיות מתהווה מטובו וחסדו העליונים השפעות גשמיים, צריך להיות ירידת החסד דרך מדרגות רבות עד שיתגשם להיות השפעות גשמיים ... לרפאות הגוף ולברך השנים ... וע"ז אמרו רז"ל אדם נידון בכל יום, שנדון לפי מעשיו האם ראוי וכדאי שיומשך החסד העליון לירד ממדרגה למדרגה מרוחניות לגשמיות או אינו ראוי ואז ישאר החסד למעלה ויקבלנו שם במה שיוסיפו לו תענוג בגן עדן ... אבל כשנמשכה השפע על ידי אהרן וכל כהן הנושא את כפיו, היא נמשכת במהירות גדולה מן העולם היותר עליון עד העולם השפל באין מונע ומעכב ואין מעיינים בדין כלל.רבינו הזקן בלקוטי תורה (קרח נה,ג), מוסיף ומביא ראיה מהנביא ליסוד הזה: בסוף ימיו של דוד המלך, אדניה בן חגית ניסה למשוח את עצמו למלך. הלכו ואמרו את זה לדוד והוא ציוה לקחת מיד את שלמה אל נהר הגיחון ולמשוח אותו למלך.
כאשר בניהו בן יהוידע שמע זאת, הוא קם וצעק: "אמן כן יהי רצון". ולכאורה מה היתה כוונתו? אלא בניהו חשש, שיקומו מקטרגים על ההחלטה הזאת והיא תישאר רק בעולמות העליונים ולכן הוא אמר "אמן" כדי שהדברים יעקפו את הקטרוגים ויתקיימו למעשה בעולם הזה.
כעת מובן היטב, מדוע לשון הברכה פונה ישירות לישראל ולא כמו תפילה, שהיא פונה לה': אלא תפילה נועדה לבקש שפע חדש שלא נגזר עדיין, ולכן היא פונה לה', ואילו ברכה היא כלי לפעול שהשפע שכבר נגזר וקיים בעולמות העליונים – יגיע אכן לעולם הזה בלא קטרוגים.
(לפי זה, ידוע הביאור המובא בכמה מקומות, לכך שיעקב אבינו בירך תחילה את אפרים, שזרעו יהיה גדול יותר, ולא הפך את הברכה שזרעו של מנשה יהיה יותר גדול. אלא שענין הברכה הוא רק להוריד למטה את מה שכבר נגזר ולא ליצור דברים חדשים, כמו תפלה).
לסיום: הרעיון הזה שהשפע יכול לרדת במהירות, ללא קטרוגים, מזכיר סיפור מיוחד במינו:
באחת הפעמים שבהן היה הגביר רבי שמריהו גוראריה באמריקה, נפטר בדיוק האדמו"ר מקופישטניץ והוא השתתף בהלוויה. אחר כך הרבי התעניין אצלו, האם היה קהל גדול בהלוויה, והרבי הסביר כי בהתאם לכמות האנשים שמלווים את הנשמה למטה, כך מקבלים אותה מלאכים עליונים למעלה, וכאשר הנשמה מגיעה למעלה עם מלווים רבים, מעבירים אותה במהירות בלי בחינות. הרבי הוסיף משל לזה מאדם העובר במכס, שכאשר הוא עובר לבד, בודקים אותו היטב, אבל כאשר יש קהל גדול, מעבירים את כולם במהירות.
גוראריה שמע את הדברים ולקח אותם לתשומת לבו. כאשר חזר לארץ, נכנס להרה"ח וכו' אפרים וולף וביקש התחייבות כי בבוא היום, התלמידים ישתתפו בהלוויה שלו, ובתמורה יתן סכום מכובד לישיבה. אחר כך המשיך לישיבת תורת אמת וגם שם השיג התחייבות כזאת.
בפועל, הוא נפטר כידוע בערב יום כיפור, וההלויה היתה למחרת יום כיפור מול 770, והרבי בעצמו יצא להלויה. וכך השתתפו בה לא רק התמימים מלוד ומירושלים, אלא כל תלמידי חב"ד ברחבי העולם שנמצאים בתשרי בחצרות קדשנו...
Footnotes
-
'''הנפילה והתיקון של לוי''': היתה ללוי נפילה אחת, בהריגת בני שכם אחרי מעשה דינה. ההסבר הוא, שלוי היה איש '''תקיף וקנאי''', ולכן הקפיד במיוחד על מה שקרה. אולם מובא במדרש כי בני לוי תיקנו את הענין הזה '''בתקיפות דקדושה''', וזאת כשלא חטאו בעגל והרגו את אלו שחטאו, וכן פנחס בן אלעזר הרג את זמרי. ↩