בתחילת פרשת נשא ובסיום פרשת במדבר, עוסקת התורה בספירת שלושת משפחות בני שבט לוי, משפחות "גרשון", "קהת" ו"מררי", ובתפקידים המוטלים עליהם בנשיאת המשכן.
הקב"ה מורה למשה רבינו ולאהרן הכהן למנות את הגברים "מבן שלושים שנה ומעלה", אלו הראויים לעבוד בנשיאת המשכן במסעותיו במדבר סיני, בחלוקה לפי שלושת משפחות השבט.
והקב"ה מורה לו איזה חלק מחלקי המשכן, נמצא תחת אחריות איזו משפחה, שתפקידה יהיה לשאת אותו במסעות המשכן: בני גרשון צריכים לשאת את יריעות המשכן ואת קלעי החצר, בני מררי צריכים לשאת את קרשי המשכן, ובני קהת צריכים לשאת את כלי הקודש של המשכן.
התורה, היא מלשון "הוראה", כל מה שנאמר בה – הינו הוראה, והוראה לכל עם ישראל בכל הדורות. התורה היא נצחית, והדברים שלה הם הוראות לנצח לכל דור, כך שיש להבין מה משמעות מניית בני גרשון, בני מררי ובני קהת, והתפקידים המוטלים על כל אחד מהם – לכל הדורות. מה המסר הנצחי עבורנו של הסיפור הזה, שהתרחש באופן חד פעמי "בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים".
•
בשל חטא המרגלים, שלא רצו לעלות לארץ ישראל, נגזר על עם ישראל לנדוד במדבר ארבעים שנה.
דבר זה מעורר תמיהה, למה היה עליהם להישאר דווקא במדבר, והלא העונש היה על כך שהם לא רצו להיכנס לארץ, ולכן הם נשארו מחוצה לה, ולכאורה לשם כך הם יכלו להישאר במקום יישוב משך ארבעים שנה, במקום קצת יותר נח, ולמה היה עליהם להשאר דווקא במדבר, מדבר שהתורה מגדירה אותו (עקב ח, טו) "במדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב, וצמאון אשר אין מים"?
ההסבר לכך הוא: "מדבר" מסמל את פחיתותו של העולם הגשמי. ירמיהו הנביא מכנה (פרק ב) את המדבר בשתי כינויים: א) "מקום לא ישב אדם שם". ב) "ארץ לא זרועה". המדבר הוא מקום שאין בו התיישבות של בני אדם, והוא גם מקום שלא צומח בו מאומה.
במובן הרוחני, משמעות המדבר היא, מקום בו "אדם", הקב"ה, לא ישב שם. בנבואת יחזקאל, במחזה הנבואה שלו (אותה קראנו בהפטרת חג השבועות) הוא רואה את "דמות המרכבה" וכסא הכבוד של הקב"ה, והוא מתאר שם: "ועל דמות הכסא, דמות כמראה אדם עלי מלמעלה".
כך שהמדבר הוא מקום בו "לא ישב אדם שם", הקב"ה. ה"אדם שעל הכסא" אינו שורה שם. המדבר הוא מקום שאינו זרוע, אין בו צמיחה, במובן של עשיית וצמיחת דברים טובים.
תפקידם של עם ישראל הוא ללכת ארבעים שנה דווקא במדבר, ובאמצעות שהייתם שם, הם הופכים אותו למקום ראוי למושב אדם, הם הופכים אותו למקום פורח וצומח.
במובן הגשמי, כאשר בני ישראל היו במדבר, ענני הכבוד הרגו את הנחשים והעקרבים, והמדבר היה מקום יישוב של יותר משש מאות אלף איש. בנוסף לכך, בהיותם במדבר המים מבארה של מרים "היו מגדלים מיני דשאים ואילנות לאין סוף" (מדרש רבה, במדבר יט, כו), המדבר הפך למקום פורח.
ובמובן הרוחני, בהיותם המדבר הם הפכו את המדבר עצמו, ואת העולם בכלל, למקום בו "ישב אדם שם", השכינה שרתה בעולם הזה באמצעות המשכן, הם עשו מהעולם והמדבר מקום פורח רוחנית.
זו גם הסיבה הפנימית לכך שמנו את הלויים מגיל שלושים שנה ומעלה. כאשר מונים משהו, מבטאים בזה את חשיבותו וערכו, הדבר הנמנה מקבל משמעות וייחודיות.
תפקידם של הלווים היה לשאת את המשכן במסעות המדבר, לקחת את הקדושה למקום שהוא עדיין "מדבר", וכדי שהם לא "יילכו לאיבוד" בעולם הגשמי, כדי שהם לא יושפעו מאווירת ה"מדבר", ואדרבה, הם ישנו אותו - הקב"ה הורה למנות אותם, כך שהם יקבלו משנה תוקף וחשיבות, ויהיה בכוחם להתמודד עם המדבר ולהפוך אותו ל"ארץ נושבת", למקום ישוב, מקום בו "ישב אדם שם".
סיפור זה נושא עבורנו הוראה כפולה:
כאשר אדם מביט סביבו, ייתכן והוא יראה שהסביבה היא כמו "מדבר", מקום "אשר לא ישב אדם שם", האנשים סביבו לא שמעו על "האדם שעל הכסא", רחוקים מתורה ויהדות, וגם אלו שכן שמעו ומתנהגים לפי הוראות התורה, הרי קורה וגם הם נכשלים מעת לעת, כך שה"אדם", "לא ישב" שם, הוא לא יושב בקביעות אצלם, הוא לא תושב-קבע במקום. וכיון שכך, הדבר עלול להפיל אותו לייאוש ועצבות, האם עליו להיות במדבר או שעליו לעזוב את המקום, האם בכוחו לפעול ולשנות את המקום?
מורה לו התורה שהעובדה שהקב"ה הניח אותו במקום זה, הרי "מה' מצעדי גבר כוננו", והקב"ה מעניק לו את הכוחות להיות במדבר ולעשות אותו למקום יישוב אדם. תפקיד זה אינו בלעדי לשבט לוי, הרמב"ם כותב בספרו "יד החזקה" (סוף הלכות שמיטה ויובל): "לא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש אשר נדבה רוחו אותו להבדל ולעמוד לפני ה' ולשרתו – יהיה ה' חלקו ונחלתו", כל מי שמתנדב "להורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים", הקב"ה מגדיר אותו כמי שהוא משבט לוי, הוא מקבל כח וחשיבות, ובכוחו להפוך את המדבר למקום של "דירה לו ית' בתחתונים", דירה להקב"ה.
ולא רק ביחס לסביבה, אלא גם ביחס לאדם עצמו: כאשר האדם מתבונן במהלך חייו, והוא נוכח לראות שרוב עיסוקיו וחייו עד היום היו מסוג של "מדבר", כך שהוא עלול לחשוב האם בכוחו לשנות את עצמו, לקום יום אחד ולהחליט להתייצב במקום אחר, לעקור מהמדבר ולהיות במשכן?
אומרת לו התורה: בני שבט לוי נמנו מבן שלושים שנה ומעלה. למרות ש-29 שנה הם לא עבדו במשכן, אבל יום אחד, בגיל 30, בכוחם להתחיל לשאת את המשכן ולהפוך את המדבר למקום יישוב. כך גם בכוחו של כל אחד לחולל בעצמו שינוי משמעותי, למרות שחייו עד היום התנהלו באפיק שונה.
- אמרה: ארבעה פירושים ב"חטאתי" - הדרך אל האמת ; סיפורים נוספים כדי שהאדם יעשה מעצמו או מסביבתו "דירה" להקב"ה, לעשות לו "משכן", בתוך ה"מדבר" – נדרשים ממנו שני שלבים. כאשר רוצים לסדר דירה למלך ולעשות אותה ראויה למגורי המלך, נדרשים שתי פעולות:
ראשית, יש לנקות את הדירה לפנות את הלכלוך, ולאחר מכן יש להכניס ריהוט מתאים וכלים נאים.
כך גם בעשיית ה"דירה" להקב"ה, ראשית יש לנקות את הדברים השליליים, "סור מרע", להתרחק ולהתנתק מהשלילה, ולאחר מכן יש לעסוק ב"עשה טוב", להכניס לתוכה פעולות חיוביות.
בני שבט לוי, "גרשון", "מררי" ו"קהת" – מסמלים את הצעדים הללו.
"גרשון" הוא מלשון "לגרש", להרחיק את הדברים השליליים.
- משל: לאז אפ די שוואנץ "מררי", הוא מלשון מרירות מסמל גם הוא את הדברים השליליים. בזה יש להתחיל בעבודת עשיית המשכן, ה"דירה", ב"מדבר". ולכן הם היו בניו הגדולים של לוי, הם נולדו ראשונים, כי איתם, עם התוכן שלהם, יש להתחיל בעבודת האדם.
לאחר מכן נולד "קהת", המבטא אסיפה וקיבוץ של דברים חיוביים, כלשון הפסוק (ויחי מט, י) "ולו יקהת עמים", עמים ייאספו אליו, יש לאסוף פעולות ומעשים חיוביים ולהכניסם אל תוך הדירה הזו.
ההבדל בין "גרשון ומררי" לבין "קהת", מתבטא גם בתחום האחריות שלהם בנשיאת המשכן.
בני גרשון ובני מררי נשאו את הקרשים והיריעות, היריעות והקרשים מסמלים את ההבדלה של המשכן מסביבת המדבר, תוחמים אותו, דבר המבטא את הניתוק מהדברים השליליים, "סור מרע".
בני קהת נשאו את כלי הקודש של המשכן, את הארון, המזבחות והמנורה, כלים שונים המבטאים את העשייה הפרטית החיובית, לכל כלי יש תוכן ייחודי, דבר המבטא את העשיה בתחום של "עשה טוב". וזה תוכן ההוראה לדורות, אלינו, בסיפור התורה על מנייתם של בני גרשון מררי וקהת.
(לקוטי שיחות חלק יג)