בשעה שברוך מנדוזה הדליק את הנר השמיני של חנוכה היתה העיר סיביליה שבספרד שרויה כבר בדממת הליל. לצידו של ברוך עמדו אשתו ברוריה והנערה היתומה רחל שגדלה בביתם. מראה הנרות הזוהרים השכיח מליבם לרגע את הקושי הבלתי-נסבל של חייהם הכפולים – נוצרים למראית-עין ויהודים בליבם פנימה. אור של שמחה זרח על פניהם כאשר החל ברוך לשיר את "הנרות הללו" בנעימה המשפחתית המוכרת כל כך.
ברוך מנדוזה היה אחד האנוסים המכובדים ביותר של סיביליה , הוא היה סוחר עשיר שספינותיו שוטטו על-פני האוקיינוסים כשהן מובילות סחורות לארצות רחוקות.
האינקוויזיציה שמה כבר מזמן עין על ה"נוצרי" החדש הזה, וטורקוומדה, האינקוויזיטור הנודע לשימצה, חכך את ידיו בהנאה כשהרהר בגובה הרכוש שיפול בחלקה של הכנסיה אם רק יצליח לתפוס מישהו מבני-הבית באיזו "עבירה". לצורך זה הספיקה אפילו עדותה של משרתת, כי בבית-אדוניה מחליפים בכל יום שישי כלי-מיטה לכבוד שבת אולם ברוך ואשתו היו זהירים מאוד וסוכניה השתולים של האינקוויזיציה לא הצליחו למצוא בהם אפילו שמץ של "חטא".
פעם, בשעה שטרוקוומדה קיבל לידיו דיווח נוסף של סוכניו שלא העלה דבר, נצנץ רעיון במוחו האפל. "קראו נא אלי את פרננדז", ציווה לעוזריו. פרננדז היה כומר צעיר, בעל כשרונות מבריקים, שהצטרף לשורות האינקוויזיציה וטורקוומדה תלה בו תקוות גדולות.
"שמע פרננדז, יש לי בשבילך תפקיד מצויין שאם תצליח לבצע אותו ביעילות, לא יחסר לך לא עושר ולא כבוד", אמר לו האינקוויזיטור הראשי כשנכנס לחדרו. "זה זמן רב שאנו חושדים במשפחה מנדוזה שהם ממשיכים לשמור בסתר על מצוות היהדות. זו משפחה עשירה מאוד. הבית שלהם הוא היפה ביותר בין הארמונות שעל שפת הנהר. אני סומך עליך, שתמצא דרך לחדור אל הבית ולהוכיח את אשר צריך להוכיח. אם אכן תצליח בכך, תקבל עשירית מכל הרכוש ותתמנה לתפקיד בכיר ביותר באינקוויזיציה".
פרננדז קיבל לידיו תיקים עבי-כרס ובהם כל החומר הקשור בבני משפחת מנדוזה. ערב אחד, תוך כדי עיון בחומר, נפל מבטו על דו"ח מצהיב שסיפר את קורותיה של משפחת האנוסים לאון ואסתלה מנדוזה. הדו"ח סיפר בפרטי-פרטים כיצד נתפסו בני-המשפחה וכיצד עונו במרתפי האינקוויזיציה.
התיאור החי והמפורט של העינויים גרם לפרננדז סחרחורת ובחילה. עד כה לא תיאר לעצמו לאיזו אכזריות ושיפלות יכולה להגיע ה"אהבה הנוצרית".
הוא המשיך לקרוא את הדו"ח שסיפר, כי לאחר הוצאתם להורג של ההורים, התייצב ברוך מנדוזה, קרוב המשפחה, וביקש למסור לידיו את היתומים, ילד וילדה בני שלוש, תאומים. האינקוויזיציה ניאותה למסור לו רק את הילדה, ואילו הילד נמסר למנזר...
שורות אחרונות אלה הותירו את פרננדז שקוע בהרהורים. בהיותו צעיר לימים שאל לא אחת את מחנכיו הכמרים אודות מוצאו והוריו. הם נהגו לספר לו שהוא אסופי שהונח בהיותו תינוק בפיתחה של כנסיה. אולם ליבו פיקפק בכך. עתה מצא את עצמו לפתע משתעשע באפשרות, שאולי הוא-הוא הילד הזה שנמסר למנזר. החמשבה, שאולי הוריו הם אלה שעונו למוות באכזריות כזאת על ידי האינקוויזיציה, שברה אותו חלוטין. "אולי אני עומד עכשיו להמיט גורל איום כזה על ראשם של קרובי משפחתי ועל אחותי", מלמל בסערת-רוחו.
הוא נזקק לכמה ימים כדי להירגע ולאחר מכן עיבד לעצמו תוכנית-פעולה. היה זה בחצות הלילה כשהתקרב לבית מנדוזה. הבית כולו היה נתון בעלטה ורק מבעד לתריסים המוגפים של חדר-השינה הסתנן אור קלוש. פרננדז טיפס על עץ שצמח ליד הבית והגיע עד לחלון חדר-השינה. הוא הסיט מעט את התריסים והציץ פנימה. לעיניו נתגלה חדר-שינה מפואר, אשר המיטות שבו היו מסודרות לקראת שינה, אולם איש לא נמצא בו. הוא המתין רגע כדי לנוח ולהשקיט את נשימתו הטרופה. ולאחר מכן פתח את החלון ודילק אל תוך החדר.
היה ברור לו שקיים בחדר פתח סודי, שכן הדלת היתה נעולה מבפנים. מבטו נפל על ארון-בגדים גבוה וליבו אמר לו, כי הדלת הסודית צריכה להימצא מאחוריו. הוא ניסה להזיז את הארון ממקומו, אך זה לא זז. מבלי-משים לב ניסה לדחוף בכיוון השני ופתאום חש, שהארון כולו החל לזוז אט אט כאילו הוא נע על ציר משומן היטב. לנגד עיניו המשתוממות נתגלתה דלת ומאחוריה מדריגות לולייניות שהובילו אי-שם למטה.
בני-משפחת מנדוזה שותקו מרוב אימה כאשר נפתחה לפתע דלת המרתף ומולם עמד כומר צעיר לבוש גלימה שחורה. זעקה נתמלטה מפיה של רחל. פרננדז עמד אף הוא כאילו נתאבן. החנוכיה המפוארת ושמונת השלהבות הרוטטות העלומנבכי נפשו זכרונות עמומים. הוא נזכר, שבהיותו פעוט ראה את המראה הזה וליבו הלם בחזהו בפראות.
ופתאום כאילו נתבהר לו הכל: "ר-ח-ל"! אחותי היקרה! הרי את דומה לי כשתי טיפות מים!!! פרצה צעקה מליבו ואחר נפל ארצה מתעלף. "אין לי זמן לספר לכם את כל הסיפור". אמר לקרוביו שהשיבו את רוחו, "עלינו להימלט מכאן במהירות האפשרית".
בלילה נטול-ירח הפליגה משפחת האנוסים המאוחדת בספינה קטנה שעמדה מוכנה לכל מקרה מעין זה. לפנות בוקר כבר היו בלב-ים, בדרכם אל חוף-מבטחים שבו קיוו להתחיל חיים חדשים, חיים של יהודים גאים.