בעיירה הקטנה היתה באותו בוקר תכונה רבה. בערב עמדה להיערך חתונה של יתום ויתומה מבני העיירה, וכל התושבים ראו את האירוע כשמחה פרטית שלהם. הכל היו מגוייסים להכנת החתונה והשמחה אפפה את הכול.
ולפתע כאילו הלם הרעם בעיירה: בעיצומן של ההכנות לחתונה הגיעו כמה שוטרים אל ביתו של החתן ולקחו אותו עמם. בירור מהיר בתחנת המשטרה העלה, שהיתה זו עוד פעולת-רישעות של מפקד המשטרה החדש. הלה קיבל פקודה לגייס צעיר יהודי לצבא הצאר (כפי שהיה נהוג באותם ימים) ובגודל רשעתו בחר לגייס לצבא דוקא את החתן שעמד להינשא באותו ערב. העירה היתה כמרקחה, משלחת מחשובי הקהילה התייצבה לפני מפקד המשטרה והציעה סכום נכבד תמורת שיחרור הבחור. אולם רישעותו של המפקד גה הפעם על תאוות-הממון והוא גירש את חי-המשלחת בגסות, כשהוא מאיים עליהם בהגליה לסיביר אם יעזו לבוא אליו שוב בענין זה. תושבי העיירה התהלכו אבלים וחפויי-ראש. רגשות זעם ועלבון התערבבו חמים על החתן והכלה, ששמחתם הושבתה ויום חגם הפך לאבל.
בתוך כך הגיע אורח לעיירה. היה זה רבי שניאור-זלמן מליאדי, בעל ה'תניא'. בשעתו היתה לו יד ב'שידוך' בין היתום והיתומה, ועתה הגיע כדי להשתתף בחתונתם ולשמח חתן וכלה. כשנודע לו על המתרחש ביקש מיד מרב העיירה להתלוות אליו אל מפקד-המשטרה.
הרב, שהכיר את רוע-לבבו של המפקד, חשש מאוד מהפגישה הצפוייה, בעיקר לאחר האזהרה שהשמיע הפני המשלחת. אולם הדרת-פניו של רבי שניאור-זלמן ועיניו החודרות עשו את שלהן, והמפקד שאל בקול שקט לרצונם. "באנו לגבי הבחור היהודי שנעצר היום", אמר רבי שניאור-זלמן. "הוא צריך להתחתן היום, וחייל טוב ממילא לא יהיה, קח תמורתו כסף שבו תוכל לשכור חייל טוב ומאומן".
המפקד שקל עכשיו את הדים יותר בקור-רוח. לאמיתו של ד היה זקוק מאוד לכסף, ולהרבה כסף. יום קודם לכן שיחק בקלפים והפסיד ממון רב. "אלף רובל תשלמו לי תמורת שיחרור הבחור", פסק.
היה זה סכום עצום, מע לכל אפשרות לגייסו בקרב בני העיירה, אולם רבי שניאור-זלמן השיב בשלווה: "הכסף יהיה כאן לפני שקיעת החמה", ויצא מהחדר. בדרכם חזרה ניגב הרב המקומי את מצחו ואמר: "תודה לה' שהרשע הסכים לכך, אבל מהיכן נשיג סכום עצום כזה בתוך שעות אחדות?". "בעזרת ה', שהוא אבי יתומים, יימצא הסכום הדרוש", השיב רבי שניאור-זלמן קצרות.
בביתו של הרב ערכו ראשי הקהילה רשימה של כל יהודי העיירה ולצד כל שם ציינו את סכום התרומה שהאיש יידרש לתת, בהתאם ליכולתו. הסך-הכולל לא הגיע למאה רובל. רבי שניאור-זלמן ביקש לראות את הרשימה, והעיר לרב, כי נשמט ממנה שמו של גביר העיירה.
"חבל על הזמן", אמר הרב. "הגביר הזה נוהג לתת לכל מי שבא אליו בבקשת תרומה, פרוטה עלובה מנחושת. מובן שאיש אינו מוכן לקבל ממנו 'תרומה' כזאת וכך הפרוטה נשארת תמיד שותו, והיא כ בטח מעלה חלודה". "אין ד", השיב רבי שניאור-זלמן, "נלך גם אליו". הרב רצה לרשום אותו בסוף הרשימה, אולם הרבי ביקשו לרשום את הגביר ראשון. כיוון שהגביר היה רשום אש הרשימה, שמו הרבי והרב את פניהם אשונה לביתו. הגביר קיבלם בס-פנים יפות. הזמינם לשבת והאזין וב-קשב לתיאור סבלו של החתן המסכן. משכילה הרב את דיו קם הגביר בנחת מכורסתו, ניגש לקופת הזל אשר לו והוציא ממנה את פרוטת הנחושת. "הנה, זו תרומתי", הושיטה לרבנים.
וכאן אירע משהו בלתי-צפוי. בטרם הספיק הרב להוציא מלה מפיו, נטל רבי שניאור-זלמן את הפרוטה, הודה לגביר על תרומתו והחל לפסוע לע הדלת. הם לא הגיעו עדיין אל הפתח והגביר קרא להם לשוב. "דומני שלא נתתי לכם מספיק", אמר בהושיטו אליהם רובל שלם. רבי שניאור-זלמן לקח גם הפעם את הכסף, הודה לגביר בחמימות ופנה שוב ללכת.
"המתינו רגע", נשמע שוב קולו של העשיר. הפעם נתן להם 0 רובל. שוב הודה לו הרבי על התרומה ושוב החזירם העשיר ונתן להם סכום גדול עוד יותר. כך נשנה הד מספר פעמים, עד שלפתע פרץ הגביר בבכי מר.
כשנרגע מעט סיפר: "בצעירותי בא אלי פעם עני בשעה שלא היתה בביתי פרוטה, אלא פרוטת-הנחושת. בלית ירה נתתי אותה לו, אולם הוא השליכה בפרצופי. ואז נשבעתי, שמטבע זו אתן לכל מבקש נדבה, ללא קשר עם מטרת המגבית, עד שמישהו יהיה מוכן לקבלה ולומר תודה. מאז חזרה אלי המטבע פעמים רבות. איש לא היה מוכן לקבלה וחדלו לבוא אלי לבקש תרומות. אתה, רבי, הנך הראשון שלקח את המטבע והודה על כך. הנני אסיר-תודה לך על שבזכותך נחלצתי מכבלי שבועתי. הנה לכם הסכום הדרוש, אלף רובל, לשיחרור החתן שלנו".
השמחה ששררה בחתונה – לא תתואר. רבי שניאור-זלמן די על דרכי ההשגחה שלא תמיד מובנות לנו, אך תמיד הן מכוונות לטובת האדם. בסיום דיו בירך את החתן והכלה ביאות, באושר ובעושר.
לקראת סוף החתונה נכנס לפתע מישהו יצה ובפיו בשורה מרעישה: מפקד-המשטרה רכב על סוסו בקירבת הנהר והסוס הפילו מעליו והרגו. הכול ראו בזאת את יד ה' שגמלה לרשע כפעלו.
למחרת בבוקר הלך החתן לטבול בנהר ובצאתו מהמים ראו עיניו נרתיק-עור מהודר. הוא פתחו ונדהם למצוא בו 000 רובל. היה זה הסכום שולם למפקד-המשטרה תמורת שיחרור החתן. "הכסף הוא שלך", פסק הרב המקומי לחתן. "זוהי מתנת הכלולות שניתנה לך מאת רבי שניאור-זלמן מלאדי."