יהודי לא עשיר היה ר' זאב וולף. היתה לו חנות קטנה שממנה התפרנס בכבוד, אולם שמו היה ידוע בכל הסביבה כמכניס-אורחים באהבה ורוחב לב. ביתו הקטן היה מלא כמעט תמיד עוי-אורח או סתם עניים. את כולם קיבל בס-פנים-יפות, כיבדם במזון ומשקה והלינם בביתו.
תושבי העיירה אהבו את בני-הזוג טובי-הלב ושמם יצא לתהילה בכל האיזור. הם היו דוגמא לאנשים שנושאים חן בעיני אלוקים ואדם. יום אחד הגיע אל העיירה רבו של ר' זאב וולף, שאצלו למד בצעירותו. בעיירה היו לו מעריצים רבים, ביניהם עשירים גדולים, וכאשר הגיע הרב לעיירה התחרו הללו ביניהם על הזכות לארחו. ם, הרב המפורסם בחר להתאכסן דוקא בביתו של ר' זאב וולף ולא אבה ללכת לאיש מהעשירים הללו. "בביתו של ר' זאב וולף שורה השכינה", אמר.
בימים שבהם התארח הרב בביתו נוכח לראות, כי השם שיצא למארחו אכן תואם את התנהגותו היוצאת מגדר הרגיל. לפני שעזב את ביתו בירכו בהתרגשות, ואיחל לו שיוכל להוסיף ולהכניס אורחים ולעשות צדקה וחסד מתוך עושר וכבוד ורוב-כל.
הרב עזב את העיירה ור' זאב וולף החל להבחין בשינוי בולט שחל בעסקיו, חנותו הקטנה התחילה להתמלא לקוחות ומדי חודש בחודשו גדלו הכנסותיו. הוא התחיל להגדיל ולהרחיב את העסק ועד מהרה הפך לסוחר גדול שעסקיו הסתעפו למרחקים גדולים.
לא ע זמן רב ור' זאב וולף היה לאחד מעשירי העיירה. הוא בנה לו בית גדול ומרווח, העסיק פקידים ומשרתים, וחי חיי-עשירים. מיום ליום נהיה עסוק יותר וכ לא היה לו את הזמן שהיה מקדיש בע למעשי-החסד שלו.
ביתו הפסיק לראות אורחים באים בשעריו, המשרתים מנעו מהאורחים להיכנס לביתו, מחשש פן יתלכלכו השטיחים היקרים. האנשים החלו לנוד אשם בצער: "ראו איך העושר העביר את האדם על דעתו".
השמועה על המיפנה בהתנהגותו של ר' זאב וולף הגיעה גם אל רבו. הוא הצטער מאוד לשמוע זאת, ומשהוסיפו השמועות להתעקש, החליט לנסוע בעצמו אל תלמידו ולראות את הדים במו עיניו. עם בואו לעיירה שיגר את הגבאי כדי להודיע לר' זאב וולף על בואו. אך המשרתים מנעו מהגבאי את הכניסה, בנימוק, שהאדון קם זה עתה ממיטתו. מאוחר יותר נאמר לגבאי כי האדון אוכל ארוחת-בוקר. בשלישית הודיעו לו, כי האדון עסוק מאוד ושיואיל לבוא אחר-הצהריים...
הרב שמע כך והחליט ללכת אל ביתו מבלי להודיעו. הפעם נאלץ המשרת להודיע לר' זאב וולף על אורחיו, ולא חלפה דקה והאיש הופיע במרוצה, כשהוא מקבל את פני רבו בשמחה וביראת-כבוד. הוא הוליך את הרב לע לישכתו, כשעיני הרב סוקרות בקפדנות את הריהוט ואת פני הבית. פני בעל-הבית קרנו מנחת: "נו, רבי, השתנה מזהו מאז", אמר בשביעות רצון. "כן, שינוי ניכר"... מלמלו שפתיו של הרב בצער.
הרב ניגש אל החלון והביט בו דקות מספר. לפתע היפנה את ראשו וביקש מתלמידו להתקרב אליו. "מיהו האיש ההולך שם?" שאלו. "זהו אהם הסנדלר", השיב, "יהודי טוב-לב וירא-שמים, אבל עני מרוד, רחמנות עליו". "ומיהו הזקן ההולך בעו השני של הרחוב?" הוסיף הרב לשאול את תלמידו המשתאה. "זה יעקב משה הנגר שהזדקן ונתאלמן לא מזמן. מי יודע כמה יוכל להמשיך בעבודתו הקשה. הוא בודד כל כך", השיב בעל-הבית.
"ומיהי האשה הנושאת את הסל הגדול כאן מולנו?" המשיך הרב לשאול. "הוי, רחמנות, ממש רחמנות. היא אלמנה גלמודה ההולכת לשוק להרוויח כמה אגורות. לא אחת היא חוזרת עם סל מלא לביתה", השיב העשיר, כשתמהונו על התעניינותו היתירה של הרב באנשי העיירה הולך וגו.
הרב כאילו מתעלם מפניו התמהים של מארחו ופונה לע מראה גדולה שניצבת בחדר. "ואת מי אתה רואה עכשיו?" שאל את העשיר. הלה אינו יורד לסוף דעתו: "את עצמי אני רואה", השיב בפליאה גות והולכת.
"מעניין מאוד", מילמל הרב, כאילו לעצמו. "הראי עשוי מזכוכית ושמשת החלון עשוייה מזכוכית. אבל כשמביטים בחלון רואים אנשים אחרים, ואילו כשמביטים אי אנו רואים את עצמנו".
"הוי, רבי, הסיבה לכך פשוטה", התערב העשיר. "שמשת החלון היא שקופה ולכן רואים דרכה את הנעשה חוב, ואילו המראה מצופה בשיכבת כסף ולכן אנו רואים בה רק את עצמנו". "נכון, נכון, הרי זה כל כך פשוט", המשיך הרב למלמל. "שיכבת הכסף היא הגורמת שלא נראה את הזולת אלא את עצמנו. אבל הרי אפשר לגרד את שיכבת הכסף". ובעודו אומר את המילים הללו החל לגרד את שיכבת הכסף, כשהעשיר עומד המום ואינו מבין מדוע משחית הרב את המראה היקרה.
ולפתע נתבהר לו הכול. פניו החווירו כסיד. הוא תפס כהרף-עין את כוונתו של רבו, העומד ומגרד את שיכבת-הכסף.
"רבי, עזור לי לחזור בתשובה!", פרץ בבכי מר. הרב הפסיק לגרד את הזכוכית ואמר לתלמידו: "מקווה אני שלמדת את הלקח ושלא יצטרכו להסיר ממך את שיכבת-הכסף. חזור לעשות צדקה וחסד כבימים הראשונים".
"כדיך כן אעשה", הכריז ר' זאב וולף בלב נרגש. באותו ערב ערך העשיר סעודה שאליה הוזמנו כל בני העיירה, ובמיוחד העניים שבה. במהלכה קם ר' זאב וולף וביקש את סליחת הקהל על התנהגותו. "ביתי יהיה מעתה פתוח לפני כל עני וקשה-יום", הצהיר חגיגית.
את המראה הפגומה לא החליף העשיר. הוא השאירה בסלון ביתו כתזכורת מתמדת לסכנה הטמונה בחובה של 'שיכבת-הכסף'...