"מה עושים עכשיו!", שאל רבי יוסף יצחק את אביו.
"עליך להישאר בינתיים במוסקווה", השיב רבי שלום-דובער שניאורסון, האדמו"ר החמישי של חסידות חב"ד.
"עד מתי?", שאל הבן, - "עד כדי מסירות-נפש!", השיב. היה זה באחד משיאי המאבק בין היהדות הנאמנה לבין ה'משכילים'. הללו לא בחלו בשום דרך בשאיפתם להשליט את ה'השכלה' על עם ישראל. אולם המהלך האחרון שלהם היה החמור מכל. הם הצליחו לכנס ועידה גדולה של רבנים, שכלפי-חוץ היתה אמורה לייצג את כל חלקי היהדות, אך בפועל השתילו ה'משכילים' לתוך הועידה את ה'רבנים-מטעם' שלהם והבטיחו לעצמם רוב. וכך העלו לפתע בעיצומה של הועידה הצעה – לחייב את הרבנים להשתלם בלימודים כלליים, ולמנוע מרבנים שלא למדו באוניסיטה לשמש כרבנים בישראל. משמעות הד היתה ורה: חיסול המנהיגות היהודית המקורית והחלפתה ב'רבנים-מטעם'.
מעשה שטן הצליח וההצעה נתקבלה. ה'משכילים' מיהרו להעביר את ההחלטה אל שר-הפנים דאז, צורר ישראל מושבע, סטאלינין. לא היה ספק שהוא יאשר את ההצעה ויוציאה לביצוע. אש הלוחמים נגד הגזֵרה החמורה עמד רבי שלום-דובער שניאורסון, ולצידו עמד בנו יחידו, רבי יוסף-יצחק. אולם כל המאמצים לביטול הגזֵרה עלו בתוהו. לא נראה כל מוצא וכל פתח של תקווה. רבי שלום-דובער שב איפוא לביתו, אך את בנו השאיר במוסקווה. כשהוא רומז לו שיש לפעול במסירות-נפש.
באמצעות ידיד ישן, הון גינזבורג שמו, הצילח רבי יוסף-יצחק הצעיר להגיע אל מלומד קשיש, שהיה בע מורו ומחנכו של שר-הפנים. בין השניים התפתחו קשרי-ידידות והם החלו להיפגש מדי יום ביומו לשיחות ממושכות. כעבור זמן-מה הרגיש הרבי, שהוא יכול כ להעלות בפני במלומד את עניין הגזֵרה.
למחרת, אמר הרבי למלומד שצונו לספר לו על בעייה קשה שמעיקה עליו. הוא החל לגולל את השתלשלות העניינים ותוך כדי כך התפרץ כל המתח והכאב האצור בקירבו והוא פרץ בבכי קורע-לב. הזקן התרגש מאוד, הביע את נכונותו לעזור וביקש לתת לו ימים אחדים כדי להרהר בד. כעבור יומיים הזמינו הזקן לביתו. שלא כהרגלו נעל הפעם המלומד את הדלת והשביע את הרבי לבל יגלה לאיש את אשר יאמר לו עכשיו. "כמורו ומדריכו של שר-הפנים", אמר המלומד בהתרגשות מסויימת, "נמסר לידי אישור כניסה קבוע, ללא הגבלה למשרדי מיניסטריון הפנים. עליך לדעת, שבבניין זה שוכן גם המטה המרכזי של הבולשת ומשום כך הוא אחד המבנים השמורים ביותר במדינה. רק למתי-מספר נמסרו אישורי-כניסה מהסוג שמצוי בידי, ומכאן חשיבותו הרבה. קח אישור זה ועשה בו כטוב בעיניך. אך אם תיתפס חלילה – אינך מכירני". הרבי הודה לו בלב נרגש על אבירותו ויצא מביתו.
בעבודת מודיעין מהירה אסף מידע חשוב על מיניסטריון הפנים, מבנהו ונוהלי העבודה בו, ובמוחו נרקמה תוכנית נועזת ומדהימה שאותה ניגש לבצע.
ביום הפעולה השכים הרבי קום והפיל תחינה לפני השוכן במרומים שיהיה בעזרו במשימה המסוכנת שנטל על עצמו. בלב הומה ונרגש, אך בארשת-חיצונית בוטחת, התקרב אל הבניין האימתני אשר שמו בלבד הפיל פחד על אזרחי המדינה.
החייל שעמד בשער הביט בתימהון ביהודי המעוטר בזקן ופיאות שמחזיק בידו אישור-כניסה קבוע אל לוע-הארי. אך כחייל ממושמע הרגיל למלא פקודות מבלי לשאול יותר מדי שאלות, התיר לו להיכנס לבניין.
עכשיו הגיעה השעע הגורלית. עכשיו אין עוד זמן למחשבות. הרבי טיפס במדריגות אל הקומה הרביעית ומצא את עצמו מול פרוזדור ארוך שבו שכנו חדרי-העבודה של השר ופקידיו הבכירים. בשיר-שניה החליט להתקדם הישר אל חדרו של השר... בעודו פוסע במסדרון נפתחה לפתע דלת החדר שבסוף הפרוזדור ודרכה יצא אדם לבוש הדר שהחל לצעוד בהירות לע המדריגות. בגלל מהירות הצעידה, או משום שהתרכז במחשבה כלשהי, לא הבחין האיש ביהודי הפוסע לנגדו. ליבו של הרבי אמר לו, כי זהו שר-הפנים בכבודו ובעצמו. ואמנם, כשהגיע אל החדר שממנו יצא האיש נוכח כי לא טעה: שמו של הצורר הרשע: סטאלינין, התנוסס לנגד עיניו.
הרבי פתח את הדלת ונכנס אל חדרו האישי של שר-הפנים... במהירות עצומה סקר הרבי את שולחן-העבודה הגדול. הוא הבחין, כי בצד ימין מונחים מסמכים לעיונו של השר ואילו בצד שמאל מסודרים המסמכים שכ טופלו על-ידו ואושרו או לא-אושרו. כן הבחין בשתי חותמות שהיו על השולחן. באחת רשום: "מאושר לביצוע" ובשניה רשום "לא מאושר".
עכשיו החל הרבי לחפש את המסמכים שעסקו בגזֵרה, אך לא מצאם על השולחן. ליבו החל לפעום בחוזקה. בכל שנייה עלול מישהו להיכנס. הוא החל לחפש במגירות ומצא במגירה אחת חבילה של מסמכים שאותם הניח השר לעיון נוסף. תוך כדי דפדוף בניירות אלה נפלו עיניו על המסמך הנכסף, שעבורו סיכן את חייו.
הוא שלף את צרור המסמכים שהיו קשורים בהצעת ה'משכילים' ו...החתים אותם בחותמת השר "לא מאושר". כשסיים, מיהר להניחם בצד השמאלי של השולחן ויצא מן החדר. כל העניין לא ארך יותר מדקה או שתיים, אך עבורו נדמו השניות לנצח. למרבה המזל לא הבחין בו איש גם בצאתו, וכשם שנכנס כך יצא הרבי מהבניין. ה'משכילים' קיבלו הודעה לאקונית שהשר לא אישר את הצעתם ובכך נסתיים העניין. אך רק בודדים ידעו כיצד קרה הד...