אביתר איבן קרשקש היה רופא מפורסם במדריד, בירת ספרד. הוא התגורר בארמון מפואר בלב העיר והיה מוזמן תכופות לבתי אישיה החשובים ביותר של הבירה. אולם התותה של הכנסיה והתגות שליטתה של האינקוויזיציה הפריעו את שלוות חייו. באמתלאות שונות הצליחו הללו להוציא איסור על המשך עבודתו כרופא, ובכך בא הקץ על הקריירה הרפואית שלו.
כסף לא היה חסר לאביתר. כשנוכח שלא יוכל עוד לעסוק במקצועו, החליט לעזוב את מדריד וע להתגורר בכפר קטן, שם קיווה להמשיך לחיות את חייו בשקט.
אהם, בנו בן ה-2 של אביתר, דוקא שמח על השינוי החדש. שוב לא היו קוראים לאביו כל בוקר וערב לרפא כל מיני אנשים רמי-מעלה. עתה היה אביו לצידובמשך רוב שעות היום והיה מלמדו כל מה שילד יהודי צריך לדעת. שעות אחדות בכל יום היו האב והבן מבלים בגינה הגדולה שבחצר ביתם החדש. שם העניק אביתר לבנו ידע רב אודות עצים, שתילים וצמחים למיניהם.
יום אחד קרא אביתר לבנו, הוציאו לגינה ואמר: "היום הוא יום מיוחד במינו. היום הוא ט"ו בשבט, ראש-השנה לאילנות. ביום זה נקבע למעלה איזה עץ יניב פרי ואיזה יתנוון ולא יחיה עוד".
"האם זה יעזור לעצים שאנו נוטעים אם נתפלל בעדם?", שאל הילד את אביו.
"תפילה תמיד עוזרת, בני", השיב האב.
את ט"ו בשבט הזה לא שכח אהם לעולם. זו היתה הפעם הראשונה שאביו הירשה לו לנטוע מספר שתילים. שני-עשר שתילי משמש שתלו באותו יום, כמניין שנותיו של אהם, וכשסיימו את מלאכתם חיבק אביתר את בנו ואמר לו: "אהם בני, הבטח לי שתשתדל להיות יהודי טוב ולגדול לאדם ישר ובן נאמן לעמנו, ואז תהיה כעץ שתול על פלגי מים". מילים אלו אמר אביתר כשארשת-פניו רצינית ביותר. אהם חש, כאלו אביו מנחיל לו מעין "צוואה". לאחר מכן לקח אותו אביו לפינה נסתרת בגן, הראה לו על צמחכלשהו ואמר: "זכור את אשר אומר לך עכשיו. אם אי-פעם תיאלץ לעזוב את המקום היפה הזה ואני לא אהיה לידך, תוציא את השתיל הזה ותמצא משהו שתהיה לו השפעה חשובה על עתידך".
כעבור חודשים אחדים, בליל סערה, נשמעה לפתע שעטת פרסות ליד הבית ואחריה דפיקות עזות בדלת. אביתר פתח את הדלת ומולו עמד אדם בלתי-מוכר. "אני הדוכס פראנציסקו אלבה", אמר הזר במהירות, "אשתי עומדת להיחנק מנפיחות בגרונה. רק אתה יכול להצילה".
"אבל הרי הנך יודע שאסור לי לעסוק במקצועי", השיב אביתר. "ישנם רופאים גדולים וטובים במדריד, בטולדו, בצלונה. למה באת דוקא אלי?"
"הייתי אצל כולם", השיב הדוכס בקול-בוכים. "איש מהם אינו מוכן ליטול על עצמו את הניתוח המסוכן. אנא עזור לי! את יתר כי רוצים להתנכל לך, אביא אניה לנמל טארגונה ואקח אותך ואת משפחתך לחוף-מבטחים". בסיימו מילים אלה פרץ הדוכס בבכי נואש.
אביתר לא היה יכול לעמוד בפני צערו והשיב: "טוב, אבצע את הניתוח. אך הבטח לי, שאם יקרה לי משהו תדאג לכך שבני אהם יילקח למקום-מבטחים". הדוכס הבטיח זאת בלב נרגש.
תקופת הבטלה שנגזרה עליו לא גרמה לו לאבד את כשרונו כמנתח מומחה. הוא ביצע את הניתוח ביד אמונה והציל את חייה של הדוכסית. בטרם עזב את הבית השאיר הוראות לטיפול בחולה ושב לביתו. אך שם כ חיכו לו סוכני האינקוויזיציה שלקחוהו עמם מבלי לאפשר לו אפילו להיפרד מבנו.
הילד פרץ בבכי-מר: ם, לא חלף זמן רב ושוב נשמעה שעטת פרסות ליד הבית. היו אלה אנשי הדוכס שבאו למלא את הבטחתו, לקחת את אהם למקום מבטחים. הם הבטיחו לילד, כי הדוכס יעשה הכל להצלת אביו, וכי גם הוא יצטרף אליו בבוא היום.
תוך כדי ההכנות החפוזות ליציאה אל הדרך נזכר אהם בדי אביו בט"ו בשברי אביון. הוא רץ לגינה, הוציא בזהירות את השתיל, ואז הבחין בקופסת זל קטנה. ביד רועדת פתח את הקופסא ומצא בה, בתוך שקית אטומה מפני מים – זוג תפילין. לידו היה פתק בכתב-ידו של אביו שבו הוא כותב, כי התפילין יעניקו לו את הכוח לגבור על כל הקשיים. בנוסף למילות עידוד מצא אהם בפתק הוראות לגבי השתיל הנדיר: "אם תגדלו בזהירות ותטל בו במסירות יהיה השתיל הזה מקור לפרנסתך בעתיד".
אנשי הדוכס מילטו את אהם אל האי מאלורקה. שם חלפו עליו הימים בציפיה בלתי-נודעת לאביו. והנה, בדיוק ביום בו הגיע למצוות והניח את התפילין ראה ספינה קטנה מתקרבת אל הנמל. הוא לא האמין למראה עיניו כאשר מהספינה ירד... אביו.