בחוץ השתוללה סופת שלגים עזה. הרוחות טלטלו בעוז את צמרות-העצים וקים ורעמים קרעו מדי פעם את שלוות העיירה. נפש חיה לא נראתה חוב.
בבית הרב שרר חום נעים. בחדר-ההמתנה ישבו שני בעלי-דין שהמתינו לפסק-דינו של הרב. הסיכסוך ביניהם היה קשה וסבוך. במשך שעות ארוכות עמדו מול הרב והירצו את טענותיהם. הרב האזין לדיהם ומדי פעם היפנה אל אחד הצדדים את שאלותיו הפקחיות, שהעידו עד כמה הוא יורד לעומקם של דים. עתה נסתיים שלב הרצאת הטענות והרב ביקש את שני הצדדים להמתין בחדר-ההמתנה עד למתן פסק-הדין. שמו של הרב היה ידוע בכל האיזור כמומחה לחריצת דין אמת בשאלות ובסכסוכים שונים. הקב"ה חננו במוח חד וצלול ובחוש מפותח לאמת. כמעט תמיד היו פסקיו מקובלים גם על הצד המפסיד, שכן הרב היה מוכיח את פסק-דינו בצורה בהירה ומשכנעת ביותר. למרות שהיה עני ואביון ידעו הכול, כי לא ניתן לשחדו לא בכסף, לא בחנופה ולא בשום ד אחר. אין פלא איפוא, שמכל הסביבה נהרו אליו יהודים לדיני-תורה.
הפעם היה הדיון קשה ומייגע. הרב התעמק בעניין ומדי פעם ביקש משמש בית-הדין להגיש לו ספר זה או אחר. השעות נקפו וערימת הספרים שעל השולחן הלכה וגבהה. על מצחו של הרב נצצו אגלי-זיעה, הוא דפדף ועיין בספרים, אימץ את עיניו באותיות הקטנות, התעמק, התבונן, ותוך כדי כך היה מושיט מפעם לפעם את ידו לע קופסת הטבת שעל השולחן ושולף ממנה עוד קמצוץ להרחה.
ר' תנחום, השמש הוותיק של בית הדין, שכיהן במישרה זו מאז בא הרב לעיר, הכיר את מקומו של ספר וספר בבית-הדין. לא ארך אצלו זמן רב, להביא כל ספר שביקש הרב. אולם הוא כ לא היה צעיר, והטיפוס על הסולם כדי להגיע למדפים העליונים של הספרים עייף אותו כהוגן.
בינתיים אזל הטבק מקופסת הרב, והיא הגישה לר' תנחום כדי לרמוז לו שהיא כ ריקה. ר' תנחום הבין את הרמז וידע, כי בעת שהרב תפוס במחשבותיו, הוא ממעט במילים, כדי לא להינתק ממחשבותיו.
ר' תנחום לקח את הקופסא והלך למלאה בטבק טרי.
בחדר ההמתנה ישב אחד מבעלי הדין ועיין בספר שלפניו, ובעל דינו יצא לרחוב לסעוד את ליבו. ר' תנחום לבש את מעיל הפרווה ועמד לצאת לרחוב, כאשר האיש שישב בחדר קרא אליו: "הן קר בחוץ, חכה נא עד עבור הסופה"! "חייב אני להביא טבק לרב" – ענה ר תנחום.
"תן לי ללכת במקומך, צעיר אני ממך", אמר האיש. ומבלי לחכות למענה, קם, התלבש ופסע לע הדלת. ר' תנחום הושיט לו את הקופסא והכסף, ושמח שנחסך ממנו לצאת בקור זה אל הרחוב. אולם אך סגר הלה את הדלת מאחוריו, נזכר ר' תנחום, שלפני כמה עשרות שנים, כשקיבל לידיו את משרת השמשות, למדהו הרב כיצד עליו להתנהג כשמש בין דין. הרב הזהירו בתוקף, לבל יתן לבעלי הדין שישמשהו ובפרט לפני פסק הדין. כל הזמן שמר על כך בקפדנות, ועתה – נכשל. הוא נזף בעצמו על שהניח לעצמו להתפתות לבעל דין זה שהציע לקנות במקומו את הטבק. "אוי לך עצלן זקן", גער בעצמו אף שרחוק היה מעצלות. מורת-רוח היתה לו לר' תנחום מאי קיום הוראת הרב, אולם כ היה מאוחר מכדי לעשות משהו. "בשנית לא יקרה לי כזאת" – הרהר ר' תנחום – "אפילו קים ורעמים לא יעצרוני עוד".
בעל הדין שב כעבור זמן קצר והביא קופסא גדושה בטבק ריחני. בלב כואב לקח ר' תנחום את הקופסא והגישה לרב.
הרב היה שקוע עדיין בדין התורה המסובך ולא הרגיש בצער העמוק שאפף את פני ר' תנחום. תוך כדי עיון בספרים, הריח הרב מהטבק, אולם במקום להרגיש את השפעתו המרגיעה, חש הרב שהוא מתבלבל יותר ויותר. ההנחות שהתבססו אצלו במגמה להצדיק את אחד מבעלי-הדין נהפכו והוא הרגיש משיכה פנימית להצדקת הצד השני. הד הפליא אותו: מדוע סבר תחילה אחרת? בהדרגה נטה יותר ויותר לצד השני, עד שנדמה היה לו שכבר הגיע למסקנה. הוא רצה להתבונן פעם נוספת, לפני שיצווה לשמש לקרוא לבעלי-הדין להיכנס כדי להקריא לפניהם את פסק הדין.
הרב מילא עוד פעם את אצבעותיו בטבק ולפתע הרגיש בחפץ קשה המונח בתוך הקופסא. הוא העיף מבט על הקופסא, חיטט בטבק והנה - מטבע זהב נוצץ. הרב נדהם. כיצד מגיע מטבע זהב לקופסת הטבק?
הוא קרא לשמשו ושאלו מהיכן לקח את הטבק. פחד תקף את ר' תנחום. כיצד הרגיש הרב שהוא לא ציית לדיו ונתן לאחד מבעלי-הדין לשמשו?
בקול רועד ומלא חרטה סיפר ר' תנחום לרב כיצד רצה לצאת לרחוב, אל אחד מבעלי הדין הלך במקומו, מכיוון שקשה היה לו לצאת לרחוב במזג-אויר סוער שכזה. בשעת מעשה שכח על ציוויו של הרב, אולם – הבטיח השמש – להבא לא יקרה יותר כזאת... הרב לא ענה לו מאומה. רק זאת אמר, שיקרא את האדם הזה אל החדר. כעת נתרר לרב פשר ההסתבכות והבלבול הזה שבמוחו ומה שגרם לעמעום שכלו: "השוחד יעוור עיני חכמים ויסף די צדיקים" – אמרה התורה. בעל הדין נכנס. הרב הראה לו את קופסת הטבק וציווהו בתוקף לקחת את מטבע הזהב. "אינני יכול כ לפסוק בדין שלכם" – אמר לו הרב. הוא נזף בו בחריפות וגרשהו בחרפה מבית הדין.