ברגשות מעורבים קיבלו בני העיירה את הידיעה, כי עקיבא עומד לעוזבם. הסוחר היהודי, הידוע בגמילות-החסד שלו, היה מכובד על מכריו. עתה, כשהזקין, החליט להגשים את חלומו הגדול ולעלות לארץ-ישראל. בני העיירה, אף שהצטערו על הפרידה, הבינו לרוחו, ואף קינאו בו... לא חלף זמן רב ועקיבא יצא לדרכו. באותם ימים היו הדרכים בחזקת סכנה. תושבי העיירה תהו אם אכן הצליח עקיבא להגיע למחוז חפצו, דאגו לגורלו והיו מדברים בו. טרם חלפה שנה מאז יצא עקיבא למסעו, והנה יום אחד שב ונראה ברחובות העיירה. לפליאתם של ידידיו לא היה גבול. הכול רצו בקרבתו של מי שזכה להיות בארץ-הקודש, לראותו ולשמוע מה בפיו. בעיקר סקרנה אותם השאלה למה חזר. עקיבא ענה לכל השאלות. אכן, הוא היה בירושלים, ביקר בכותל-המערבי שריד בית-מקדשנו, היה גם בקבר רחל, במערת-המכפלה, ואף זכה להיות בטבריה, צפת ומירון, ובשאר המקומות הקדושים. אך על השאלה למה סב על עקביו ונטש את ארץ האבות, לא נתן מענה. דוק של עצב היה מופיע על פניו כל אימת שנשאל בנושא זה. חלפו הימים, העניין נשכח ויום אחד נקראו גבאי החברה קדישא לביתו של עקיבא. עקיבא חש שימיו ספורים. הגבאים ישבו דוממים ליד מיטתו, מחכים למוצא פיו. בטוחים היו, כי רוצה הוא לתאם עמם את סדרי קבורתו והלווייתו, אך עקיבא לא פצה פה. לבסוף קמו הגבאים, ונפרדו בברכת "רפואה שלמה". עקיבא הודה להם על בואם, והפציר בהם שיחזרו למחרת. למחרת המחזה חזר ונשנה. שוב הגיעו הגבאים, ישבו, המתינו. עקיבא שותק והם שותקים. ולבסוף - נתבקשו לחזור למחרת. סקרנים וחסרי-סבלנות היו גבאי החברה קדישא ביום השלישי. הפעם פתח עקיבא ודיבר: "תמהים אתם מדוע ביקשתיכם לבוא פעם אחר פעם. תמהים אתם מדוע שבתי לכאן, לאחר שזכיתי והגעתי לארץ-ישראל. אספר לכם הכול. "יודעים אתם, כי מדי שנה נהגתי לנסוע ליריד הגדול שנערך בברדיצ'ב. את השבתות הייתי מבלה בביתו של הצדיק רבי לוי-יצחק. "יום אחד נכנסתי לבית הצדיק בשעת בוקר מוקדמת. רבי לוי-יצחק קרא אז את ברכות-השחר בדבקות עצומה. ישבתי והאזנתי לתפילתו הנפלאה. "ולפתע פילחה את השלווה זעקה קורעת-לב. "הם חיסלו אותי רבי, מה יהיה?", נשמעה זעקת-ייאוש מרה. זה היה יהודי, סוכן-סחורות, שהתפרץ אל הבית, נרעש ונרגש. התברר כי כל כספו נגנב. היו אלה כספים שקיבל כדי לבצע בהן עיסקאות ולרכוש בהן סחורה. עתה נשבר מטה לחמו, ומה יהיה על משפחתו? מהיכן יימצא הכסף להחזירו לבעלים? מצוקתו של היהודי הייתה נוגעת ללב. "היהודי חשד במשרתת של הפונדק שבו התאכסן. היא הובאה למקום בלוויית הפונדקאי הזועם, בוכה על שחושדים בה לשווא. הנערה נחקרה, וחזרה וטענה כי חפה היא מכל פשע. הפונדקאי הכה אותה, ואיים לפטרה, אך היא בשלה – ידה לא הייתה במעל. "בינתיים נאספו במקום סקרנים לצפות במתרחש. הרב היסה את הקהל ואמר: 'אין ספק כי נעשתה כאן גנבה, אולם משוכנע אני כי הנערה לא אשמה. עם זה, עלינו לעזור ליהודי שמטה לחמו נשבר. אם יקום מישהו מהנוכחים ויניח את סכום הכסף על השולחן, אני מבטיח לו חלק בעולם-הבא'. "קמתי", המשיך עקיבא את סיפורו, "ושאלתי את הרבי אם ייתן הבטחה זו בכתב. נעניתי בחיוב. הוצאתי את ארנקי ומניתי את השטרות. הכסף נמסר מיד ליהודי שממנו נגנב הכסף. "הרב שמח מאוד, הרגיע את הנערה הבוכייה ובירכה, כי הקב"ה יפצה אותה על צערה, ועל הבושה שנפלה בחלקה על לא-עוול בכפה. הקהל התפזר בתחושת הקלה. "סיים הצדיק את תפילתו. לאחר מכן הגישו לו נייר, עט ודיו, והוא כתב: "נא לפתוח למוסר כתב זה את שערי גן-העדן", וחתם את שמו. הנייר נמסר לידי, באזהרה שלא אדבר על-כך עם איש עד יומי האחרון. אז עליי להורות לחברה קדישא לקברני כשהפתק בידי. "למחרת, כשהגעתי לבית הרבי, קראני הרבי לחדרו, הוציא ממגירה את סכום הכסף שנתתי אתמול וביקשני לקחתו. התברר כי הגנב בא והתוודה על חטאו, לאחר שהתרגש מאוד מרוחב-ליבו של אדם שנתן את הכסף שלא גנב. עתה רצה הרבי למסור לי את כספי, תמורת הפתק, כמובן. "סירבתי. הצעתי שהכסף יינתן לנערה כפיצוי. הרבי נענה להצעתי בשביעות-רצון. "כל השנים שמרתי על הפתק כעל בבת-עיני. החבאתי אותו בכריכת סידורי, ושמרתי עליו מכל משמר. לפני עוזבי, בדרכי לארץ-ישראל, העברתי את מרבית ספרי-הקודש שהיו ברשותי לבית-המדרש. הרי לא יכולתי לשאתם עמי בכל תלאות הדרך. כפי שאתם כבר ודאי מנחשים, מסרתי לבית-המדרש גם את סידורי, ובו הפתק היקר. זו הסיבה שהחזירה אותי לכאן מארץ-ישראל. "כשזימנתי אתכם שלשום ואתמול חשבתי שזה יומי האחרון, אך כשבאתם, חשתי כי נותרו לי עוד כמה שעות לחיות. עתה יודע אני כי בא קיצי. קברוני-נא כשפתק זה בידי"... בדברו, עצם עקיבא את עיניו, ובחיוך של מי שדרכו בטוחה השיב את נשמתו לבוראו.