פגישת המשלחת עם שר-החינוך היא שגרמה לרב להמן, העומד בראשה, להיחפז כל- כך. עליו להיפגש עם שני חבריו - מחשובי הקהל - בתחנת- הרכבת בעוד כמחצית השעה, משם יוסעו ברכבת המהירה לעיר הבירה. בלובשו את מעילו, הגיע לאוזני הרב קול בלתי מוכר: "אני מוכרח לראות את הרב תיכף ומיד". "בעלי יוצא ברגעים אלו ממש לתחנת-הרכבת", נענתה הרבנית. "תוכל לבקרו מחר, או בכל מועד אחר שתרצה". "לא", קטע הקול את דבריה. "לא אוכל. הדבר פשוט בלתי אפשרי. מחר יהיה מאוחר מידי. עלי לשוחח עם הרב בעניין חשוב מאוד. מדובר בהצלת נפשות, מקרה של פיקוח-נפש!" לשמע הצהרה שכזו פנה הרב למיסדרון, והזמין את הבא להיכנס פנימה. "הואל נא להרצות את דבריך במהירות רבה, הרכב ממתין כבר בפתח הבית". "כן, רבי. שלום-עליכם. האין כבודו מכירני?" - שואל הזר, שהינו ישיש נמוך קומה, בעל שיער-שיבה. "לא. אין לי הכבוד להכירו. יואיל נא לבאר במה הענין. אך אנא, בקיצור נמרץ, כיוון שהזמן העומד לרשותי קצר מאוד". "כן, רבי", משיב הישיש, תוך שהוא מתיישב בנינוחות. "אכן, מדובר כאן בעניין של פיקוח-נפש. מפליא הוא שכבודו אינו מכירני. לפני כשנה שמעתי דרשה של כבודו. היה זה בשבת שובה. איי-איי-איי, זו היתה דרשה! פה מפיק מרגליות. בלעתי כל מלה. יש לי זיכרון טוב, רבי, אם רק תיאות - אחזור עליה עתה מלה במלה"... "מה אתה שח?!" - תמה הרב בקוצר-רוח - "עתה?! הזמן קצר כל-כך! עלי לצאת מיד". "כן, רבי, נכון, נכון. הזמן קצר. אני מספר על הדרשה רק כדי להבהיר מדוע באתי דווקא אל כבודו. הודות לדרשה זו יש לי בו אימון מלא. זו היתה דרשה! חבל, כמה חבל שאין לכבודו זמן, הייתי חוזר עליה מלה במלה, מבלי להחסיר אות". "ידידי", מפציר הרב, "גש נא לעניין, אחרת איאלץ לעוזבך לנפשך כאן. עלי לרוץ". "כן, רבי. הרי ברצוני לספר לכבודו את העניין" - ממשיך הזקן, שכל הבהילות ממנו והלאה. "לפני כשלושים שנה נשאתי לי אישה, וחייתי עם זוגתי כעשרים וחמש שנים. כזוג יונים חיינו. אשת חייל היתה רעייתי, אבל, לא עליכם, לפני חמש שנים, נפטרה לעולמה, והותירה אותי לבדי..." עתה כבר נשמעה נימת כעס בקולו של הרב: "אם באת לבקשני שאחזירה לחיים, הרי חבל הן על זמנך והן על זמני. אנא, שוב אלי במועד אחר, ואאזין לקורות חייך בסבלנות. עתה פשוט עלי למהר לרכבת העומדת לעזוב את התחנה בעוד דקות ספורות". הישיש אחז בשרוולו של הרב. "אנא, הבינני, רבי. מדובר כאן בהצלת אדם-חי. יאזין נא לי", והמשיך בסיפורו: "השם יתברך נתן לנו ילדים טובים, ההולכים בדרכי האבות. אבל הם - חשקה נפשם לנסוע לאמריקה. ובראותם, כי נותרתי אלמן וגלמוד, כתבו לי, כי אין כל טעם לשבת כאן יחידי, וביקשוני לבוא אליהם. "נסעתי, רבי, אבל מה אומר לך? לא בשבילי היא אמריקה, לא נשאה חן בעיני, וחזרתי. היה זה לפני שנה. ואז, בדיוק באותה תקופה, נזדמן לי לשמוע את הדרשה של כבודו. איי-איי-איי, זו הייתה דרשה..." "שוב הדרשה!", קרא הרב בייאוש, בהביטו בשעונו בדאגה. "נו, נניח לדרשה כרגע. רק יאזין לי כבודו. הגעתי הביתה, בדיוק למועד הברית של נכדי. כיבדוני בסנדקאות. אולם, לפתע, יום לפני הברית חלה הילד ונפטר. "אך לא בגלל הילד המת באתי אל כבודו. בתי שתחיה ילדה אתמול בן למזל- טוב. שוב מבקשת היא שאהיה הסנדק". "שיהיה במזל-טוב, ושהברית תהיה בשעה טובה", מאחל הרב, תוך שהוא יוצא את הבית במרוצה. "אבל רבי", לא מרפה הזקן. "רבי, חושש אני, מבין אתה? אני חושש שמא.. אל אחטא בשפתי, חס וחלילה. האם עלי לקבל זאת על עצמי ולהיות סנדק?". "שיהיה מישהו אחר הסנדק", מפטיר הרב, "אני באמת ממהר". אמר ועלה על הכרכרה הממתינה זה מכבר. "רבי", שואל הישיש את שאלתו האחרונה, "רבי, איזה שם לקרוא לילד? זוהי שאלת-חיים עבורו!" "שם נחוץ לך?" - שואל הרב בחוסר-סבלנות - "חיים, צבי, דוב, זאב, זרח, ברוך.." והכרכרה יצאה לדרכה. הרב הבטיח לרכב, שאם יגיע לרכבת בעוד מועד יכפיל את שכרו. בצעדים מהירים נכנס הרב לתחנה, ו...עוד הספיק לשמוע את שריקתה של הרכבת המהירה העוזבת את הרציף. מדוכדך נותר הרב על עומדו. כיצד יגיב על-כך השר? שני חברי המשלחת הנוספים, שלא יצאו ליעדם בלעדיו, פרצו בצחוק רם כששמעו את סיבת איחורו של הרב... בלית ברירה החליטו לצאת לדרך ברכבת הבאה, בעוד כשעתיים. כשהגיע הרב לתחנה כעבור שעתיים, מצאה כמרקחה. ידיעה שבישרה על תאונת רכבות קטלנית העסיקה את הכול. רבים מנוסעי הרכבת נהרגו, ורבים עוד יותר נפצעו. היתה זו אותה רכבת מהירה, אותה אחר הרב לפני שעתיים! עתה כבר לא לעגו לישיש הטרדן. הם האמינו כי היה זה שליח מעם ה' להצילם מהסכנה. שר-החינוך קיבלם במאור פנים. סבור היה כי נפגעו בתאונה, ושמח לפוגשם בריאים ושלמים. השליחות הצליחה מעל ומעבר למשוער. כעבור מספר שנים, ביקר הרב בעיירה מסויימת, וכל תושביה יצאו להקביל פניו. בין הקהל זיהה הרב את מיודעו הקשיש... הלה ניגש למרכבה ופנה אל הרב: "שלום עליכם, רבי. האם כבודו מכיר אותי? לפני כמה שנים שמעתי דרשה של כבודו. איי-איי-איי, זו היתה דרשה!", תוך כדי דיבורו, הרים הישיש ילד בזרועותיו: "זהו נכדי, רבי. ילד-חמד, חיים- צבי-דוב-זאב-זרח-ברוך". "כל-כך הרבה שמות נתת לו?!" - השתומם הרב. "והלוא, רבי, הן כבודו אמר לי לתת לילד את השמות הללו. יש לי זיכרון טוב, רבי, אני זוכר עדיין כל מלה מהדרשה שלו. איי-איי-איי, זו היתה דרשה!"