קשה היתה פרידתו של מאיר-אנשל הצעיר, מרבו, ר' צבי-הירש הורביץ, שאותו שימש זה שנים מספר. אך הנה עומד הוא לשאת אישה ולהעתיק את מקום מגוריו. לצערו ייאלץ להמיר את הסתופפותו בצל הצדיק בעבודות מיסחר. גם על הרב ועל משפחתו העיקה הפרידה. לא בכל יום מזדמן משמש שכזה, בחור תמים והגון, מסור וישר. הגיע ערב-פסח והרב עמד בעיצומה של בדיקת-החמץ. מקפיד הוא לבדוק בכל מסתור ובכל פינה, אינו פוסח על אף מדף או מגירה. מיד יפתח את המגירה בה טמון "אוצרו" - הכסף שהינו חוסך זה שנים רבות - סכום של 500 זהובים! כל רכושו של הרב מונח בקופסת עץ, אשר איש, מלבד בני-הבית, אינו יודע על קיומה, והערב בעת בדיקת החמץ, יפתחנה הרב... אולם, מה זאת? האם מתעתעות בו עיניו? האומנם המגירה ריקה? לאן נעלמה הקופסה? דיבורו של הרב ניתק מפיו; הייתכן? הרי לא הצמיחה לה הקופסה זוג כנפיים והתעופפה על תוכנה היקר... וכי מי זה יכול היה לגנוב? מי ידע, בכלל, שקיימת קופסה כזו?! הלוא הרב לא שיתף בסודו שום אדם זר... בני-המשפחה עמדו המומים כששמעו מפי הרב את הבשורה המרעישה. הדבר היכה אותם בתדהמה גמורה. כך חלפו דקות אחדות ואז אמרה בשקט ובהיסוס הבת הקטנה: "רק מאיר-אנשל ידע על החיסכון שלך, אבא. הוא הלוא היה בן-בית בביתנו. נראה שגנב את הכסף כשעזב לפני נישואיו... מאיר-אנשל! מי היה מאמין שהוא גנב? אבל זו האפשרות היחידה". הרב התקשה להאמין. מאיר-אנשל - גנב?! לקח לו זמן לעכל את עצם הרעיון,אך לא עמדה בפניו ברירה אחרת. לא היה מישהו אחר שהיה יכול לעשות את המעשה. לאחר לבטים קשים החליט הרב לנסוע לעיר מגוריו של משמשו לשעבר, לשוחח עמו ולברר האם יש אמת בחשד. להפתעתו ולשימחתו של מאיר-אנשל לא היה גבול. זכות שכזו: רבו בכבודו ובעצמו מכבדו בביקור בביתו, הקלה היא? בהשתדלו להנעים על הרב את שהותו, הבחין מאיר-אנשל כי רבו אינו שליוו, וכי ארשת של עצב נסוכה על פניו... ההסבר לכך לא אחר לבוא, כאשר פתח הרב לספר על פרשת גניבת כספו. בעדינות רבה ניסה הרב לרמוז כי מי אם לא מאיר-אנשל ידע על מאמצי הרב לחסוך ועל מקום המיסתור.. ומי יכול היה להגיע אל הכסף בקלות, ולקחתו... נדהם נוכח מאיר-אנשל לדעת, כי הרבי חושד בו. פניו חוורו, וגרונו ניחר. "ר-ר-רבי" גימגם. "רבי, סלח לי. מחל לי, רבי. לא יכולתי להתאפק. אחזיר לך את כל הכסף, רבי, עד הפרוטה האחרונה". מאוכזב האזין הרב להודאת תלמידו. הנה כי כן, החשד התאמת, הגנב לפניו, משמשו המסור נכשל בגניבה ממש. והרי בתוך לבו קיווה הרב כי אין זה אלא חשד סרק. לא חלפו שעות מספר, והרב היה כבר בדרכו חזרה לביתו, כשבידו צרור הסכום: 500 זהובים בשקיק של עור. בסערת ריגשותיו לא שת הרב לבו לכך, שקיבל את כספו ללא הקופסה בה היה מונח. בני הבית קיבלו את הרב שמחים ומרוצים על סיומה של הפרשה ועל הימצאו של הכסף , והשלווה חזרה לשרור במעונם, עד... בוקר אחד עצרה מרכבת המשטרה, רתומה לצמד סוסים אבירים, מול פתח הבית. מהמרכבה ירד קצין שביקש לשוחח מיד עם הרב ביחידות. פחד נפל על כל הנוכחים. הופעת המשטרה בימים ההם לא בישרה טובות... -"האם יש לך חסכונות כספיים כלשהם?" - פנה הקצין לגוף העניין. "יש", ענה הרב המשתומם, "סכום נכבד".
- "התוכל לנקוב בסכום המדוייק?!"
- "חמש-מאות זהובים". -היכן מונחים הם, אם תואיל לומר לי? האם הם בתוך קופסה?", ממשיך הקצין.
- "אכן, בקופסת עץ", והרב מתאר את מראה הקופסה, גודלה וצורתה. -"האם קופסה זו שבידי מוכרת לך? אך... מה זאת?... מה זה ארע לכבודו? מדוע רועדות ידיו? יישב נא, לא שיערתי כי מציאת האבידה תגרום לו התרגשות עזה כל-כך..." משהתאושש הרב שמע מפי הקצין, כי האיכרית, זו הגויה שעבדה כמשרתת בביתו בשנה החולפת, גנבה את הכסף. בעלה סיפר זאת בבית המרזח, כשהיה בגילופין... עדי שמיעה מסרו על כך למישטרה, וזו מיהרה לבדוק להחזיר את הגניבה לבעליה, ולהביא את הגנבת על עונשה... "רבי", קידם מאיר-אנשל את רבו במאור פנים, "מה מביאו להטריח עצמו אלי?". כשדמעות זולגות מעיניו, ביקש הרב את סליחתו. "חשדתי בכשר כמותך, סלח לי"... "לסלוח?! כשראיתי עד כמה מצטער רבי על האבידה, וכשהבינותי כי אין סיכוי למצוא את הגנב האמיתי, וידעתי עד מה זקוק כבודו לכסף, החלטתי להתחזות לגנב ולתת את כל הכסף שהיה ברשותי"... הרב היה נרגש עד עמקי נפשו. הוא חיבק את תלמידו באהבה וחזר וביקש סליחה ומחילה על החשד שהועלה נגדו. לבסוף קם הרב ובירכו שתשרה הברכה במעשיו ויזכה לעשירות מופלגה. "כי רק לאנשים שכמותך מגיע עושר, לאנשים אשר יודעים לנצלו כראוי ולהרבות חסד". ברכת הרב התקיימה במלואה. מאותו יום ראה מאיר-אנשל ברכה במיסחרו ועסקיו הלכו והתפתחו, הלכו ושיגשגו. עושרו גדל ורב, עד שזכה לתהילה עולמית. מאיר-אנשל זה הלוא הוא אבי משפחת רוטשילד הידועה...