בעל האכסניה הביט בשני הסוחרים היהודים העשירים שביקשו להתארח במקום, והתנצל: "הבעיה היא, שהאוכל שאוכל להציע איננו מתאים עבורכם, שכן איננו כשר..." "אל דאגה", השיבו האורחים תוך כדי כך שהם מורידים את ידם בתנועת-ביטול, "בין כה וכה איננו מקפידים על כשרות המזון". האורחים קיבלו חדרים מתאימים, ופנו להתרחץ עד שתוגש להם ארוחת הערב. אכן, זה זמן רב שאינם מקפידים עוד. לא על מזון כשר, לא על שמירת השבת, ושלא לדבר על תפילה או על הנחת תפילין. זמן רב עבר מאז נטשו את ספסל לימודם בישיבה, ופנו לעסוק במסחר לפרנסת משפחותיהם. ההצלחה האירה להם פנים, ובד בבד עם שיגשוגם במסחר, באה הידרדרותם בשמירת המצוות. לא עוד נמנעו מביצוע עיסקה מבטיחה שנזדמנה דווקא ביום השבת. לא עוד התנזרו מהרמת כוסית יין להצלחת עיסקה אחרת, עם שותף שהוא גוי ויינו נסך. לא עוד התעכבו בבוקר כדי להתפלל. לא עוד דיקדקו במזון, כפי שהעידו בעצמם באוזני בעל האכסניה. אך מדוע מתמהמה בעל-האכסניה להגיש את הארוחה? הסוחרים העייפים מהדרך ומתלאות היום החולף חיכו בקוצר רוח. בשומעם צעדים קרבים, התרומם האחד לפתוח את הדלת כדי לקחת את מגש האוכל, אך מיד קפא במקומו המום לחלוטין. מולו ניצב בעל האכסניה, שהארשת האדיבה שהיתה על-פניו בתחילה נעלמה כלא היתה, ולצידו שני בחורים חסונים, מצויידים בסכינים ארוכות וחדות, שכוונו כלפי הסוחרים... עוד לפני שהספיקו להתאושש מהתדהמה ומהפחד וטרם פצו פיהם לדבר, רעם קולו של האכסנאי: "נפלתם בפח, ידידיי! ודאי חשבתם שאני מתפרנס מבית הארחה זה, הא?! שטויות והבלים! מטיפוסים כמוכם, המזדמנים אלי מדי פעם, בא לי כל עושרי. שני דגים שמנים בבת אחת! כספכם, שלי הוא! ומחר בבוקר אוציאכם להורג, וחסל. אין טעם להתעסק בכם הערב, עוד יש לי די עבודה ללילה...". בסיימו את דבריו פרץ בצחוק פראי שהקפיא את הדם באוזני שני הסוחרים ונעל את הדלת מאחוריו. הצעירים הכלואים בחדר נותרו המומים. רעבונם פג כלא היה וחרדתם הלכה ונתעצמה. השעות הבאות הוקדשו ל"חשבון-נפש". רבות פשפשו במעשיהם, העבירו במחשבתם את מאורעות השנים האחרונות. זכרונות החלו לצוץ... תחת אימת המוות הצפוי נראו הדברים לגמרי אחרת. הכסף, שאחריו היו כה להוטים ושבעבורו מכרו גם את נשמתם, איבד עתה את כל ערכו. מצפונם החל מייסרם על שנטשו את אלוקיהם ואת אמונת אבותיהם תמורת הבלים חסרי-ערך. משעלה השחר נכנסו הבריונים לחדר, תפסו את אורחיהם ועמדו לבצע בהם את זממם. ברוב ייאושם החלו השניים להתחנן ולבקש על נפשם, שיותן להם לכל הפחות יום נוסף, שבו יוכלו להתפלל לאלוקיהם ולחזור בתשובה שלימה. ביקשו למות לא כרשעים אלא כבעלי תשובה. למרבה הפתעתם נעתר מארחם האכזרי לבקשתם, ומועד ההוצאה להורג נידחה ליום המחרת. הסוחרים האומללים החלו קוראים פרקי תהילים שעדיין זכרו על-פה, קטעי תפילות של הימים הנוראים, סדר 'וידוי'. הם שבו בתשובה שלימה על כל מעשיהם וכך עברו עליהם היום והלילה, בתשובה, בבכי ובתחנונים לה'. כשנשמע קישקוש המפתחות בדלת עם בוקר, היו השניים מוכנים להשיב את נשמותיהם לבוראם, מתוך תשובה כנה מעומק הלב- - - אך מה רבה היתה פליאתם, בראותם שהבחורים החסונים אינם מצויידים בסכינים חדות, ובמקומם נשאו מגשים עמוסי כל-טוב: כוסות תה מהביל להשיב את הנפש, עוגיות, לחם מרוח בחמאה וריבה, ועוד כהנה וכהנה. על פני בעל האכסניה ריחפה אותה ארשת ידידותית שבה קיבל את פניהם בהגיעם אל האכסניה, והוא אמר: "מיד אסביר לכם מה קורה כאן, אך קודם-כל טלו ידיכם וטעמו דבר-מה; הרי כבר שעות רבות לא בא אוכל אל פיכם... "לפני שנים מספר, התארח באכסנייתי צדיק גדול שלכם, רבי שניאור זלמן מלאדי", החל בעל-האכסניה לספר. השתדלתי לעשות הכול על-מנת שיקבל את השירות הנאות, כראוי לצדיק גדול כמותו. הערכתי אל נכון את הזכות הגדולה שנפלה בחלקי לשמש אדם כמותו. "טרם עזבו את אכסנייתי, ברכני הצדיק כי תהיה זו אכסניה גדולה ויפה, ואזכה לארח בה יהודים רבים, וברכה תשרה בעמלי. "אולם זכור! - ציווני לפתע הרבי - אם יזדמנו לכאן שני יהודים צעירים, שיאמרו לך שאינם מקפידים לאכול כשר דווקא, עליך להמאיס עליהם את חייהם עד כדי כך שיחזרו בתשובה, ויהיו שוב יהודים כשרים. "ברכת הרב התמלאה. ואני - שכחתי, למען האמת, את ציוויו... אך כאשר אמרתם לי כי תסכימו לאכול טריפה, מיד ידעתי שאליכם התכוון הצדיק הקדוש. או-אז נוכחתי כי אין מנוס, ונאלצתי לנהוג באכזריות כזו. וכפי שחזה הרבי מראש ברוח קודשו, ודאי למדתם לקח במרוצת יום האתמול,... עתה הינכם מוזמנים להמשיך ולשהות באכסנייתי. אדאג לכם למזון כשר בתכלית ההידור, שכן כפי שאני רואה עליכם, על פחות מכך לא תתפשרו"... לשני הסוחרים לקח זמן כדי לעכל את הדברים המדהימים, ואחר נשאו כפיהם למרום והודו בהתרגשות לקב"ה שגרם לידי כך שישובו בתשובה שלימה אל עמם ואל אמונת אבותיהם.