בעיר קראקוו חי פעם יהודי עשיר ששמו היה ישראל. אולם בפי כל תושבי העיר היה נקרא 'ישראל גוי'. איך מגיע יהודי לידי כך שיכונה בשם כזה? הסיבה לכינוי בלתי-נעים זה היתה נעוצה בתכונה של ישראל שהיתה אף היא בלתי-סימפטית: הוא היה ידוע כקמצן במידה מוגזמת ביותר, שנמנע מלהוציא אפילו פרוטה שחוקה למטרות צדקה. כל תושבי העיר ידעו על קמצנותו המופלגה, אולם עניים אורחים לא ידעו זאת והיו מתדפקים על דלתות ביתו בבקשת תרומה. העשיר היה שומע את דבריהם ופוטר את המבקש במלים: "לך לחיים ולשלום", מבלי לתת לו מאומה. העניים היו עוזבים את ביתו המומים: הם היו רגילים לכך שמישהו נותן תרומה נמוכה ומגוחכת, אך שלא לתת פרוטה?! בדבר כזה לא נפגשים יום-יום. חלפו השנים והעשיר לא שינה את מנהגו. לפי השמועה היה עשיר כקורח, אך איש לא היה יכול להעיד שקיבל ממנו אפילו כוס מים. קמצן חולני האיש, מה לעשות. כתוצאה מכך היו האנשים אומרים עליו שיש לו לב של אבן, לב של גוי, ולא ארכו הימים והכול כינוהו 'ישראל גוי'. כך עברו השנים, העשיר הזקין ויום אחד נפל למשכב והרגיש שקיצו קרוב. הוא זימן אליו את אנשי ה'חברא-קדישא' כדי להזמין לעצמו מקום לקבורה ולומר את בקשותיו לגבי ההלווייה והקבורה. כשנכנסו אליו אנשי החברא-קדישא אמר להם, שכבר הכין לעצמו תכריכים ואף שכר יהודי שיגיד עליו קדיש. הוא מבקש אפוא דבר אחד בלבד: לקבל מקום קבורה. אנשי החברא-קדישא מצאו עכשיו את ההזדמנות להיפרע מהעשיר הקמצן ולגבות ממנו את החוב שלדעתם הוא חייב לעניי העיר. הם השיבו לו, שהואיל ולפי התקנון אין מחירים קבועים לקרקע וכל אחד משלם לפי אמצעיו, "הרי אתה, ר' ישראל, ברוך-השם גביר גדול הינך, ובמחילה מכבודך, גם ידוע לכול, כי ענייני הצדקה בעיר לא עלו לך יתר על המידה. על כן אנו סבורים שיהיה זה הוגן למדי אם תשלם לנו 1000 שקלי-זהב תמורת קבורתך לאחר 120". העשיר שמע את דבריהם והשיב בשלווה: "על המעשים שעשיתי בימי חיי ישפטו אותי בבית-דין של-מעלה, כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב. אשר למחיר שאתם דורשים - מלכתחילה חשבתי לשלם 100 זהובים. חשבתי אפילו, שאם תעמדו על המקח אתן 200 זהובים, שזה סכום נכבד ביותר. אבל אני רואה שבכוונתכם לפשוט את עורי מעלי. דעו, אם כן, שיותר מ-200 זהובים לא אתן פרוטה, ולא איכפת לי היכן תקברו אותי. קיברו אותי לפי שיקול דעתכם, היכן שאתם רוצים". אנשי החברא-קדישא לא השיבו דבר. הם ישבו עוד כמה רגעים בתקווה שהאיש אולי יימלך בדעתו, ולאחר מכן קמו והלכו. כשהגיעו אל הדלת קרא להם החולה ואמר: "יש לי רק בקשה אחת. אנא כיתבו על המצבה שלי את המלים: 'פ"נ (פה נטמן) ישראל גוי'". חלפו עוד כמה ימים והעשיר הקמצן הלך לעולמו. אנשי החברא-קדישא התאספו כדי להחליט מה לעשות. הם נימנו וגמרו, שלא מגיע לו מקום מכובד ושמקום קבורתו יהיה בקצה בית-העלמין, ליד האנשים הפשוטים. הם ביקשו את הסכמתו של רב-העיר לכך, וקיבלו אותה. היתה זו הלווייה צנועה בתכלית. בקושי השתתפו בה עשרה אנשים. גם הספדים לא נישאו. וכי מה אפשר לומר על נפטר כזה? איש לא הזיל דמעה אחרי העשיר הקמצן והחיים בקראקוו נמשכו כרגיל. הגיע יום חמישי בשבוע ואל רב העיר נכנס יהודי בבקשת תמיכה לצרכי-השבת. הרב נתן לו מקופת-הצדקה הפרטית שלו. לא חלפו דקות אחדות ויהודי שני נכנס בבקשה דומה, ואחריו שלישי ורביעי ואין לזה סוף. הרב תמה על הדבר וזימן אליו בדחיפות את גבאי-הצדקה כדי לברר מה אירע. הללו היו מופתעים אף הם. התברר, שגם אליהם באו עניים בבקשות עזרה עבור צרכי- השבת, ומספרם מגיע ל...מאות! הרב ביקש אפוא לבדוק את הנעשה ולגלות מה מסתתר מאחורי הדברים. תוצאות החקירה הרעישו את כל קראקוו. התברר, שכל העניים הללו היו מקבלים עד כה מדי יום חמישי בשבוע את מצרכי-המזון הדרושים להם מאת בעלי-החנויות בעיר, חינם אין-כסף. מאחורי ה'הסדר' הזה עמד לא אחר מאשר העשיר ה'קמצן', ישראל-גוי! באמצעות איש סודו היה משלם את כל החשבונות ומפרנס בדרך מכובדת ונסתרת את עניי העיר. התברר עוד, שאת כל כספו היה מייעד לצדקה זו, ואחרי מותו לא השאיר אחריו מאומה, כך שה'הסדר' הזה הגיע לסיומו. העיר היתה כמרקחה. פתאום נתגלה, כי האיש המושמץ ביותר בעיר היה בעל-צדקה עצום, שחילק את כל הונו כ'מתן-בסתר' באופן שלא המקבל ולא הנותן יודעים מי נתן למי, שזו הצדקה הנעלה ביותר. האנשים חשו רגשי-אשמה כבדים, ובעיקר הצטערו אנשי החברא-קדישא והרב שנתן את הסכמתו לקבורתו המבישה של ישראל-גוי. הרב גזר תענית-ציבור ליום ה'שלושים' של ר' ישראל והודיע, כי אחרי התפילה הוא יספוד למנוח ולאחר מכן יילכו כולם לבית-העלמין לבקש על קיברו מחילה ממנו. באותו יום נסגרו כל חנויותיה של קראקוו על מנעול ובריח וכל היהודים התכנסו בבית-הכנסת הגדול. האווירה היתה רצינית ביותר, והזכירה את יום-כיפור. הרב נשא הספד נרגש, וכשדמעות זולגות מעיניו תיאר את צדקותיו של הנפטר והעלה את ערך הצדקה בכלל ומתן-בסתר בפרט. בבית-העלמין ביקשו הכול מחילה מהנפטר, והרב הודיע, כי הוא מתכונן לקיים את דברי הנפטר באשר לכתובת שעל מצבתו, אך ברצונו להוסיף מלה אחת: 'קדוש'. וכך נעשה: אנשי החברא-קדישא הקימו מצבה על הקבר וחרתו עליה את המלים: "פ"נ ישראל גוי קדוש. ת.נ.צ.ב.ה.".