באותו יום היה זלמן, סוחר הפשתן הווילנאי, מתוח מאוד. הוא עמד לנסוע אל אחד מבעלי-האחוזה הגדולים במדינה כדי לסגור איתו עיסקת-ענק של רכישת כל יבול הפשתן השנתי שלו. אותו בעל-אחוזה, גוי פולני, היה אדם קשה במיוחד. הוא היה נתון למצבי-רוח משתנים, ואוי לו למי שנפל לידיו כאשר מצב-רוחו לא היה טוב יתר על המידה. נרגש ומהורהר הסתובב זלמן באותו בוקר ברחובות העיר, כשמוחו פועל בקדחתנות במאמץ להשיג תנאים טובים אצל אותו בעל-אחוזה. בעודו פוסע כך, פנה אליו מקבץ-נדבות בבקשת תרומה. ברגע הראשון רצה לפטור אותו במטבע כלשהי, אך משום-מה הרגיש דחף-פנימי להיכנס עמו בשיחה.
- "מה תעשה בכסף שאתן לך?", שאלו מתוך שעשוע.
- "אקנה בזה לחם לאכול", ענה הקבצן.
- "ומה תיתן לי תמורת התרומה?", המשיך הסוחר להקשות.
- "אתן לך ברכה", השיב העני ברצינות תהומית. הסוחר נתן לו את התרומה והקבצן אכן בירכו בהצלחה בכל אשר יפנה. כל העניין שעשע את זלמן ומיד לאחר מכן שכח את הקבצן וברכותיו והמשיך להרהר בעיסקה הצפוייה לו. כשנסע אל בעל-האחוזה הופתע מאוד מהתייחסותו הלבבית כלפיו. בניגוד גמור לפעמים הקודמות קיבלו הפעם האיש בחמימות ובתוך זמן קצר סיימו את העיסקה, כאשר בעל- האחוזה נותן לו תנאים מצויינים ובלתי-רגילים. בדרך הביתה ניסה הסוחר להבין מה עומד מאחורי השינוי המפתיע הזה - ולשוא. ולפתע הבזיקה במוחו המחשבה, שאולי ברכתו של אותו קבצן היא שגרמה למיפנה הבלתי- צפוי. בפעם הבאה שעמד לצאת למסע-עסקים, תר אחרי העני הזה, נתן לו נדבה הגונה וביקש את ברכתו. הלה בירכו בלבביות וההצלחה האירה לו שוב את פניה בצורה בלתי רגילה כלל. מאז הפך הסוחר את הדבר לשיטה, ולא חלפו ימים רבים והוא היה לעשיר מופלג. באחד הימים, תוך כדי מסיבת-רעים, סיפר את סיבת הצלחתו ואנשי העיר החלו לדבר על כוחו המופלא של הקבצן העני שברכותיו מתגשמות. השמועה על כך הגיעה לאזניהם של תלמידי הבעל-שם-טוב (הבעש"ט) שהיו בוילנא והם סיפרו על כך לרבם. הבעש"ט ביקשם מאוד לנסות לשכנע את הקבצן הזה לנסוע אליו. הקבצן ניאות מיד לנסוע אל הבעש"ט, וכשהגיע אליו ביקשו הבעש"ט לספר את קורות חייו. "חייט אני במקצועי", התחיל האיש לספר. "לקוחותי היו עניים ועיקר עבודתי היתה תיקון בגדים ישנים. הרבה לא הרווחתי מעבודה זו, ועלה בדעתי להתחבר עם חייט עני כמוני, לנדוד יחדיו בעיירות ובכפרים ולנסות שם את מזלנו. "פעם הגענו לפונדק יהודי ומצאנו את בעליו עצוב ומדוכא. הוא סיפר לנו שבעל- האחוזה עומד להשיא את בתו והטיל עליו את המשימה להשיג עבורו חייטים מומחים כדי להכין את בגדי החתונה. אך משום מה, כל החייטים שבעל הפונדק הביא בפניו לא מצאו חן בעיניו, ועקב זאת התרגז בעל-האחוזה על הפונדקאי ואיים עליו בביטול חוזה החכירה ובגירוש מהעיירה. "כששמענו את דבריו אמרנו לו, שאנו חייטים ואנו מוכנים לנסות את מזלנו. בתחילה צחק הפונדקאי למשמע הדברים, אך הצלחנו לשכנעו שאין לו מה להפסיד. "הוצגנו בפני בעל האחוזה ותפרנו בגד אחד לנסיון, ולמרבה השמחה וההפתעה מצאה עבודתנו חן בעיני כל בני-ביתו וניתנה לנו כל המלאכה. עבדנו בשקדנות וביצנו את העבודה לשביעות רצונם המלאה של הפריץ, אשתו ובתו. הוא שילם לנו בעין יפה והיה אסיר-תודה לפונדקאי שהביא אותנו אליו. "כשעמדנו כבר לעזוב את ביתו נודע לנו על משפחה יהודית שכלואה בבור אצל בעל- האחוזה. היתה זו משפחה של פונדקאי מעיירה סמוכה שפיגרה בתשלומי החכירה ועקב כך הושלכה לכלא עד שישולם החוב. שאלנו מהו סכום החוב, והשיבו לנו שמדובר ב-300 רובל. "הואיל וכל אחד מאיתנו הרוויח עד כה בערך כסכום הזה, פניתי אל חברי ושאלתיו אם יסכים להשתתף עמי במצווה גדולה זו של פדיון-שבויים. הוא סירב והסביר שיש לו אשה וילדים הרעבים ללחם. 'אם כך', אמרתי, 'אעשה זאת בעצמי'. הוצאתי את כל הכסף שהרווחתי בנדודי ומסרתיו לפריץ. "הפריץ ואשתו עמדו משתאים נוכח המעשה שעשיתי ומרוב התפעלות אף החזיר הפריץ את הפונדק ליהודי המסכן ושחררו מתשלום דמי-חכירה בשנה הראשונה. "חזרנו לוילנא ומאז נפרדו דרכנו. חברי עשה חיל בכסף שהביא עמו ואילו אני חזרתי לתיקון בגדים ישנים ומצבי הלך והדרדר עד שהגעתי לפת-לחם והתחלתי לפשוט- יד. "לפתע החלו אנשים לבוא אלי ולבקש את ברכתי. באיוולתם חשבו שברכת חייט עני ועלוב יכולה להועיל להם. אבל הייתי זקוק לעזרתם וברכתי אותם. "ועכשיו רבי", סיים החייט בבכי את סיפורו, "אם עשיתי בכך מעשה לא טוב אנא התפלל עבורי והורה לי דרך-תשובה". הבעש"ט הרגיעו ואמר לו, כי בזכות מסירות-נפשו הבלתי-רגילה עבור יהודי שני זכה למתנת-שמיים נפלאה, שכל ברכותיו יתקיימו. שוב לא חזר החייט לעירו, אלא נשאר בצילו של הצדיק שקירבו וחיבבו ולימדו תורה, וברבות הימים הפך לאחד מתלמידיו הנאמנים.