בתקופה הראשונה לאחר שפרסם הרמב"ם את חיבוריו, היו התגובות בעולם היהודי מעורבות. היו שקיבלו את ספריו בשמחה ובהתלהבות, ולעומתם היו שהביעו הסתייגות והיו אף כאלה שיצאו נגדו (מסיבות שאין כאן המקום לפרטם) בחריפות רבה ביותר. ויהי היום, ורבני גרמניה של אותם ימים החליטו לשגר שליח מיוחד למצרים, מקום מושבו של הרמב"ם, כדי שזה יתהה על קנקנו ויוכל למסור אחת ולתמיד מידע נכון ומדויק על האיש. השליח היה יהודי תלמיד-חכם, רבי מאיר שמו. הוא לוּוה על-ידי אחד מתלמידיו, וכך יצאו השניים לדרך הארוכה והמייגעת. כשהגיעו קרוב לעיר מושבו של הרמב"ם, ישבו רבי מאיר ותלמידו על שפת הנהר כדי לנוח מעט. רבי מאיר הוציא ספר מצרורו וניצל את זמן המנוחה כדי ללמוד תורה. אולם כשקמו להמשיך בדרכם לא שמו-לב שהספר נשאר על שפת הנהר. הם הגיעו לביתו של הרמב"ם והוכנסו פנימה על-ידי המשרת. הוא בירך את האורחים בשם הרמב"ם. ובתוך כך הוסיף הערה, שהם שכחו ספר על שפת הנהר. מיד בדק רבי מאיר בצרורו ונוכח לדעת כי הספר איננו. הוא שלח את תלמידו להביאו, כשהוא מתחיל לחוש בגדולת אישיותו של הרמב"ם. לאחר זמן קצר נכנס הרמב"ם לחדר, בירך את האורח בלבביות וביקשו להצטרף אליו לסעודה. רבי מאיר נכנס לחדר-האוכל ועיניו חשכו: על צלחת גדולה היה מונח משהו שהיה נראה ככף-יד של אדם! "הייתכן?!" – שאל רבי מאיר את עצמו, מתחלחל מעצם המחשבה – "הייתכן שהרמב"ם היא קניבל, האוכל בשר אדם?!" מובן שרבי מאיר לא אכל ודחה את ההזמנה באדיבות, בטענה כי אין הוא רעב. "ובכן, אולי נשתה משהו?", שאל הרמב"ם ומיד הורה למשרת: "פטרוס, רד-נא למרתף והבא לנו כד יין עתיק". רבי מאיר שוב נדהם והשתומם. הייתכן שהרמב"ם רוצה להשקותו יין שהמשרת הנוכרי נגע בו? שוב דחה רבי מאיר את ההצעה וביקש לשתות מים בלבד. בהיותו עייף וגם מאוכזב לא-מעט, ביקש סליחה ממארחו ופרש לחדר שהוקצה לו. לפני שנפרד מהרמב"ם, עוד הספיק לשמוע כיצד הלה נותן הוראה למשרתו: "אתה, פטרוס, תהרוג מחר את העגל ונערוך סעודה חגיגית לכבוד האורחים שלנו". זה היה כבר יותר מדי בשביל רבי מאיר. הוא הזדעזע עתה זו הפעם השלישית. הייתכן שהרמב"ם אינו משתמש בשירותיו של שוחט? האם עד כדי כך התרחק מאורח-החיים היהודי? מחשבותיו הטרידו אותו והוא לא עצם עין כל הלילה. "הנה, עיניי ראו ולא זר", חשב. "לו מישהו היה מספר לי זאת, לא הייתי מאמין. אבל למראה עיניי הלוא אני חייב להאמין"... השכם בבוקר דפק המשרת על דלת חדרו של רבי מאיר והודיע לו, כי הרמב"ם מבקש לשוחח אתו. בהיכנסו לחדר, קידם הרמב"ם את פניו בשמחה ובטרם הספיק להוציא הגה מפיו, על תמיהותיו וקושיותיו, פתח הרמב"ם ואמר: "ידידי היקר, אני יודע מי אתה, מאין באת ובאיזו שליחות. אני גם יודע כי כל הלילה לא ישנת וכי היית מזועזע מעצם המחשבה שהצעתי לך לאכול בשר אדם, יין נסך ואחרון-אחרון בשר טרף. "אולם, ידידי הטוב, אסביר לך, ברשותך, את הדברים המוזרים האלה, או יותר נכון, הדברים שנראו לך מוזרים. אז תסכים אתי, כי אין זה הוגן לחשוד באדם על-פי הרושם החיצוני, אפילו אם הנסיבות החיצוניות מצדיקות, לכאורה, את החשד. "ראה-נא, המאכל המוזר שראית על שולחני אתמול, ואשר נראה כאילו היה יד של אדם, הוא למעשה ירק מיוחד במינו, הגדל במדינה זו, אך אינו מצוי במדינתכם. זה ירק בריא מאוד למאכל, ואני כרופא מקפיד במיוחד על תפריט מאוזן". עתה הגיע תורו של רבי מאיר להיות בוש ונכלם על החשד הגס שטפל על הרמב"ם. "אולם" – אזר עוז ושאל – "כיצד זה הורית למשרת הלא-יהודי להביא יין מהמרתף?". "חס ושלום לעשות כדבר הזה!", השיב הרמב"ם בניחותא. "פטרוס הוא יהודי כשר מבטן ומלידה והוא שומר קלה כחמורה. הנה, לאחד מחכמינו ז"ל היה אב ושמו פטרוס (רבי יוסי בר פטרוס, בראשית רבה צ"ד). שוב התמלא רבי מאיר בושה על החשד האיום והבלתי מבוסס שהעלה נגד הרמב"ם. עתה חיכה בדריכות להסברו של הרמב"ם על שחיטת העגל. גם את זה הסביר הרמב"ם בדרך משביעת-רצון: "אתה הלוא יודע כי כאשר מוציאים עגל ממעי אמו, שנשחטה כדין, שוב אין העגל טעון שחיטה, כי הוא כבר נשחט כביכול, או יותר נכון, יצא ידי חובת שחיטה בשחיטת אמו. עגל כזה, שנקרא בהלכה 'בן פקועה', מצוי במקרה ברשותי, ואותו רציתי להגיש היום – לכבודך". דמעות ניגרו מעיני רבי מאיר, כאשר הרהר בחשדות המכוערים שעלו במוחו נגד הרמב"ם. הוא ביקש ממנו סליחה בשם כל אלה שחשדו בו מבלי שיכירוהו ומבלי שיתהו על קנקנו. הרמב"ם חייך, סלח לאורחו הנכבד והשנים בילו שעה ארוכה בלימוד ובפלפולי דאורייתא. בשובו הביתה נעצר רבי מאיר במקומות רבים ודרש בקהילות ישראל בשבחו של הרמב"ם. "ממשה עד משה לא קם כמשה" – זאת הייתה הבשורה שהביא רבי מאיר משליחותו, והיחס אל הרמב"ם השתנה בכל רחבי הגולה היהודית.