דממה אפפה את חצר המלכות באיסטנבול בירת תורקיה. היתה זו שעת לילה מאוחרת והכול היו שקועים בשינה עריבה. גם הסולטן סוליימן ישן על מיטתו שנת ישרים. ולפתע נחרד הסולטן: הוא שמע קול קורא בשמו ומדבר אליו. "סוליימן, סוליימן! עורה, למה תישן!", אמר הקול. "כיצד יכול אתה לשכב על מיטתך בשלווה ובשאננות, בעוד הכופרים חיים בארצך באין מחריד?! אני הנביא שנשלח אליך מן השמים כדי להציל את נפשך מרדת שאול. תוך שלושה ימים עליך לצוות על גירושם של כל היהודים שאינם מאמינים בדתנו. אסור לך להשאיר על אדמתך אפילו נפש חיה מהכופרים הללו. קום, סוליימן, עורה! בצע את פקודתי אם חייך יקרים לך!" הסולטן התיישב על מיטתו כשהוא מבוהל ומבועת. הוא לא ידע אם שמע את הקול בחלום או בהקיץ, אך לא היה יכול להסיח את דעתו מהקול המסתורי. הוא לא היה מסוגל להמשיך בשנתו, והסתובב בחדרו כארי בסוגר עד שהאיר היום. עם בוא השחר ציווה הסולטן לזמן אליו בדחיפות את רופאו האישי וידידו הקרוב, הרב משה האמון. הרב היה תלמיד-חכם גדול וירא-שמים וכיהן כרבה של איסטמבול. הסולטן התרשם מאוד מאישיותו והפכו לרופאו האישי ולידידו הקרוב. הודות למעמדו זה סיכל הרב נסיונות רבים להתנכל ליהודים, וכך יכלו יהודי תורקיה לחוש את עצמם בטוחים ושאננים. כשנכנס הרב אל הסולטן חש מיד שמשהו אינו כשורה. פניו של הסולטן היו מבועתות והוא היה נרגש ונפעם. הוא סיפר את כל העניין לרב ואמר בצער, כי כנראה לא יהיה לו מנוס אלא לקיים את דבר הנביא. הרב התחלחל למשמע הדברים. הוא הטיל את עצמו לרגלי הסולטן וביקש רחמים על אחיו היהודים. "חלומות שוא ידברו", הרגיע את הסולטן. "הוד מלכותו איננו צריך לשית ליבו לדברי החלום שאין בו ממש". הסולטן נרגע מעט, והרב שב לביתו בתקווה שהצליח להעביר את רוע הגזֵרה. אולם למחרת בבוקר נקרא שוב בבהילות לארמון הסולן. הוא מצא את הסולטן מבועת ונפחד עוד יותר מאשר ביום האתמול. הוא רעד כעלה-נידף וסיפר לרב, כי שוב חזר על עצמו החלום המסתורי והדרישה התקיפה של הנביא לגרש לאלתר את היהודים. "משה, ידידי הטוב", קרא הסולטן בהתרגשות, "אהיה מוכרח לבצע את הפקודה. אנא, קח את משפחתך וברח מכאן". שוב הטיל הרב את עצמו לרגלי הסולטן ובבכי עצור התחנן לפניו לבל יבצע את המעשה האכזרי, חסר הטעם וההצדקה. "לא יתכן שהנביא שלכם יצווה עליך לעשות משעה נורא שכזה. אין זה אלא חלום סרק", ניסה הרב להרגיע את רוחו של הסולטן. לבסוף ניאות הסולטן להמתין עוד יום אחד. "אני מאוד מקווה שהחלום לא יחזור על עצמו הלילה", אמר הסולטן בצער. "אך אם שוב אשמע את קולו של הנביא, לא תעמוד בפני שום ברירה אחרת אלא לבצע את פקודתו". הרב כינס מיד את כל יהודי העיר והכריז על תענית-ציבור. אנשים נשים וטף התרכזו בבית-הכנסת המרכזי לתפילה, לזעקה, לאמירת תהילים, לתשובה. זעקת היהודים האומללים, שחרב הגירוש מרחפת מעל ראשיהם, עלתה עד לב השמים. לפנות ערב הלך הרב ברחוב כלשפתע ניגש אליו יהודי זקן, בלתי-מוכר, ובירכו בשלום. הוא ביקש לשמוע מה מעיק על יהודי העיר, וכששמע את סיפור המעשה אמר: "הקב"}ה הוא שומר ישראל והוא לא ינום ולא ישן. הוא יציל את היהודים מכל צרה. אך עצתי לך, בדוק מה מתרחש מאחורי הדלת הסודית שבחדר משכבו של הסולטן". עיניו של הרב אורו משמחה. הוא רצה להודות לזקן המסתורי, אך לתדהמתו הרבה, האיש פשוט נעלם ואיננו. לרב לא היה זמן להרהר בדבר והוא מיהר לארמון הסולטן. "הוד מלכותך", קרא הרב בהתרגשות, "מאמין אני שאוכן לפתור את חידת החלומות המוזרים. אמור נא לי רק זאת, האם קיים פתח סודי בחדר משכבך?" הסולטן שקע בהרהורים. "כן", אמר לבסוף, "נדמה לי שבהיותי ילד סיפר לי אבי על פתח סודי שקיים בחדר. אך מה הקשר בין זה לבין החלומות?" "חושבני שיש קשר", השיב הרב. "הרשה נא לי לבלות את הלילה סמוך אליך, ואבקשך גם כן להציב מספר שומרי-ראש נאמנים ליד הפתח הסודי". הלילה הזדחל באיטיות משגעת. הסולטן נרדם זה מכבר, אולם הרב וארבעצ שומרי-הראש לא עצמו עין. ולפתע נשמעה איוושה הולכת וגוברת מבעד הדלת הסודית ומיד אחריה הרעים קול מטיל-אימה: "סוליימן, סוליימן! מדוע תישן? זו הפעם האחרונה שאני מזהיר אותך. אני הוא..." אך הפעם לא הספיק ה'נביא' לסיים את 'נבואתו'. שומרי-הראש פרצו אל הפתח וגררו את ה'נביא' ההמום לתוך החדר. שם נתגלה – לתדהמתו הגדולה של הסולטן שהתעורר בינתיים משנתו – כי 'נביא -הזעם' אינו אלא המשנה-למלך. הלה היה ידוע בשינאתו ליהודים ובקינאתו העזה ברב שזכה למעמד כה רם ונישא. עוד באותו יום נתלה הפושע וליהודי איסטמבול היה היום הזה ליום שמחה וחג. במשך דורות רבים חגגו יהודי תורקיה את היום הזה וקראו לו "פורים איסטנבול".