זה היה בימי השתוללות הכנופיות ברוסיה ובאוקראינה (בשנים תרע"ח-ע"ט). ישיבת ליובאוויטש המפורסמת עה לעיר חרסון. באותם ימים היו בחורי-הישיבה ומוריהם מסוגרים בישיבה ולא העזו לצאת החוצה. הפורעים היו מסוגלים לתפוס יהודי שמסתובב חוב ולירות בו מבלי להניד עפעף.
אחד מאנשי-המופת של הישיבה היה החסיד הרב יצחק גורביץ, שכונה בפי כל 'ר' איצ'ה מתמיד'. הוא היה אדם מופלא ביותר. מכריו מספרים עליו סיפורים שכמעט קשה להאמין להם. הוא היה צם לעתים קרובות ולא היה אוכל ביום אלא ארוחה ארעית אחת. כמעט לא היה ישן. בשעות המאוחרות של הלילה, כשהיה מרגיש שהעייפות משתלטת עליו, היה מכניס את רגליו לתוך קערת מים קרים, כדי שלא יירדם.
גם מסירותו לבחורי-הישיבה הייתה מופלאה. כשהתאכסנו בביתו בחורים, היה רץ וטורח בעצמו כדי למלא את צורכיהם. באמצע הלילה היה מפסיק מלימודו וניגש לראות אם השמיכה או הכר לא נשמטו מהתלמיד שלן אצלו.
הוא היה חביב מאוד לזולת, מקבל כל אדם בס-פנים יפות ומשתדל לעזור לו ככל יכולתו. הנהגותיו המופלאות נעשו תמיד בצניעות יתרה ובפשטות, ורק בעלי עין חדה יכלו לגלות את מעשיו.
באותם ימי הפרעות היה לגמרי כאילו לא בעולם הזה. הוא היה מתחיל את תפילת השחרית השכם בבוקר, ומאריך בה, מתוך התבונות והשתפכות הנפש, עד שעת המנחה. אז היה מכין את עצמו לתפילת מנחה, שאף היא נמשכה שעות אחדות, עד שעת תפילת ערבית, שאותה היה מסיים מאוחר בלילה. רק אז היה טועם משהו ושב ללמוד במשך כל הלילה. לקראת הבוקר היה מנמנם זמן מה וקם כארי לעבודת יום חדש...
בעיר חרסון היו באותה תקופה שני אחים מחסידי חב"ד, ר' יעקב ור' פסח פלוטקין. שניהם היו בעלי-אמצעים ונמנו עם תומכיה העיקריים של הישיבה.
בבתי שניהם היו אופים לחם בעבור הישיבה. לא היה אפשר למצוא שום הבדל בין הלחם שהיה נאפה בבתיהם. גם לא היו שום הבדלים מבחינת הכשרות, שכן שניהם היו חסידי חב"ד ומהדרים במצוות. אולם משום מה היה ר' איצ'ה מתמיד מקפיד לאכול רק מהלחם שהיה נאפה בביתו של ר' יעקב פלוטקין. איש לא ידע את טעמיו ונימוקיו, אך הכול כיבדו את רצונו.
יום אחד, בשבוע שבו חל יום י' בכסלו (חג הגאולה של אדמו"ר האמצעי), ישבו בבית-המדרש כמה עשרות מחסידי חב"ד להתוועדות. ראש-המדים היה ר' איצ'ה ופיו הפיק מרגליות, כדרכו.
לפתע פנה ר' איצ'ה אל אחד הבחורים, שבחדרו היה מונח הלחם שאותו היה אוכל, ולחש לו כי זה ארבעה ימים שלא אכל לחם והוא מרגיש חולשה גדולה. "לך בבקשה והבא לי לחם", ביקש ממנו. הבחור השיב, שהשעה כ מאוחרת וזו סכנה להסתובב בחוץ בשעה כזאת. ר' איצ'ה הביט בו בעיניים מתחננות, נתן לו כוסית 'לחיים' ואמר: "קח 'לחיים' ואני מכך שלא תינזק בעזרת ה'".
הבחור הבין שזו שאלה של פיקוח נפש עבור ר' איצ'ה, והתכונן ללכת. אבל המשגיח של הישיבה אסר עליו ללכת והבחור נשאר לשבת. כעבור דקות אחדות פנה ר' איצ'ה שוב בבקשה אל הבחור וגילה לו, כי הוא מרגיש חולשה גדולה בליבו. "אני מבטיח לך שלא תיפול שערה מראשך ארצה", אמר לו כשעיניו מביעות תחינה.
אולם המשגיח טען שאפילו כדי להציל חיים אין רשות לסכן את הבחור. זקני החסידים החלו להתייעץ בינם לבין עצמם, ולבסוף החליטו שבגלל הסכנה יש לעשות מעשה שלא ייעשה: לרמות את ר' איצ'ה ולהביא לו את הלחם מהבית השני (שהרי מבחינה מהותית לא היה ניתן למצוא שום הבדל בין שניהם).
אמרו אפוא זקני החסידים לבחור שיאמר לר' איצ'ה שהוא יוצא להביא לו את הלחם, אך שלא ילך לחדרו, אלא יסתתר בעזרת הנשים למשך זמן-מה, ויחזור ויאמר לר' איצ'ה שהביא לו את הלחם, ובעצם הלחם יהיה הלחם השני.
הבחור עשה כן ור' איצ'ה שמח מאוד כשראה את הלחם. הוא החל להכין את עצמו לנטילת ידיים, ניקה את ציפורניו וכבר שפך את המים על ידיו. ולפתע עצר וקרא לבחור. "זה הלחם שלי?", שאל ועיניו בוחנות את פניו. "כן, ודאי", מיהר הבחור לומר. "אם כך, אני מאמין לך", אמר ר' איצ'ה והחל שוב לנטול את ידיו.
הוא נטל את ידיו בשנית, ניגבן, ולקח את הלחם והסכין כדי לך את כת 'המוציא'. ולפתע התלהטו פניו והוא עזב את הלחם והסכין וניגש אל הקיר, כפי שנהג לעשות בשעה שהיה מתבונן בעניין כלשהו. תוך כדי כך התעלף – ומהלחם שלא היה 'שלו' לא אכל...