שמו היה הלל, אך כפי כל נקרא "הילקה". יהודי כפרי, בעליו של בית מרזח חכור. מבקרי בית המרזח, גויים תושבי הכפר והסביבה, חיבבהו. ישר ושקט היה האיש. האוכל שמגיש - תאווה לחיך, והמחירים שגבה - הוגנים בתכלית. ונוסף על כך, הריהו תמיד פיכח ונכון לייעץ בכל עניין מסובך.
שונה מחבריו היה סטפן. גוי גס-רוח, שוכן-קבע בבתי-מרזח ושותה לשכרה. הילקה נמנע מלמכור יי"ש למי ששתה מעל ומעבר למידה, ונהג לשלחו מעל פניו כאשר היה שיכור. בשל כך נטר לו סטפן טינה עזה שהלכה וגאתה.
איבתו הפכה לשינאה גלויה, כאשר חובותיו הבלתי-מבוקרים לבעל בית-המרזח תפחו ולא נמצאה לו דרך לפורעם. סטפן החליט לשים קץ לכל העניין בדרך פשוטה: לחסל את ה'יהודון'.
לא עברו ימים אחדים, ובמטה המשטרה המחוזי התייצב סטפן ובפיו עדות מרשיעה. בבית-המרזח של הילקה, כך מסר, נמכר יין באורח בלתי-רשמי. היהודי פשוט מרמה, אינו מדווח על כל הסחורה שמוכר, ובכך מועל בתשלום המסים. להוכחת טענותיו הציג סטפן עדויות של איכרים נוספים מהאיזור. לכולם גירסה זהה. היו אלו חבריו, ששינאת היהודים הניעה אותם לדבר שקר ביהודי התמים.
נמצא תובע, שהיה מן הסתם אנטישמי בזכות עצמו. העדים זומנו, נשבעו לשקר, והעדויות שניגבו נרשמו ותועדו. התביעה דרשה את העונש החמור ביותר המופיע בחוק.
פסק-הדין היה תלוי ועומד. נקבע מועד למשפט, והסכנה שריחפה על ראשו של הילקה הלכה וקרבה. שבור ורצוץ ישב הנאשם בביתו, ובילה את זמנו בתפילה ובאמירת פרקי תהלים מעומק-לב.
בצר לה נזכרה דבורה-לאה, אשתו, כי בעיירה ליובאוויטש, זו הסמוכה למקום הולדתה, חי צדיק מפורסם, המכונה "צמח צדק", כשם הספר שחיבר. מאביה שמעה בעבר כי ברכותיו של אותו רבי מתקיימות. עתה, בעת משבר כזו, האיצה בבעלה שיסע לליובאוויטש.
תחילה ביטל הילקה את הצעתה של אשתו מכל וכל. לא חסיד הוא ולא בן-חסיד ומעולם לא נסע לרבי. אבל בעצם, מה יש לו כאן להפסיד? מצבו רע ומר בין כך. ומי יודע? ייתכן שהשמועות על אותו צדיק נכונות. ומשלא תמו הפצרותיה של אשתו קם ונסע לליובאוויטש.
עד מהרה נוכח לדעת, כי עד ליובאויטש קל להגיע, אך לשוחח עם הרבי בשיחה פרטית, להיכנס ל"יחידות" - זה לא פשוט כלל. לפיתחו של הצדיק שיחרו רבים, והרוצה להתקבל נאלץ להמתין. ואצל הילקה העניינים בוערים...
הגבאי ששמע את סיפורו הנוגע ללב של הילקה, החליט לנהוג בו לפנים משורת הדין. כבר למחרת היום עמד הילקה בפתח חדרו של הרבי.
רגע עמד הילקה באין אומר ודברים, ומיד פרץ בבכי מר חסר-מעצורים. נבוך ואובד-עצות סיפר לרבי את צרותיו, בבקשו ברכה או עצה.
"אל תיבכה, הילקה, ואל תתלונן", דיבר אליו הרבי רכות. "השם יתברך יעזור לך. כל דבר בעולם נברא לתועלת. אפילו עכברים עשויים להביא תועלת. סע הביתה ושים מבטחך בקב"ה".
מאושש יצא הילקה לדרכו. אומנם דברי הרבי לא היו נהירים לו - מה הקשר בין המשפט שלו לבין זה שכל דבר בעולם כולל עכברים נברא לתועלת? - אולם הדברים עודדהו ונסכו בו תקווה כי יוושע. אוירה דומה אפפה גם אשתו בשומעה את הדברים. ברגשות מעורבים הגיעו לבית המשפט. מלאי חששות היו ומודאגים, אך השליכו יהבם על בורא עולם.
לדוכן עלה עד התביעה הראשון, לא אחר מאשר סטפן. בביטחון ובשטף שטח את טיעוניו, בספרו את 'העובדות' הידועות לו. אולם כאשר נחקר על-ידי הסניגור, התבלבל לא אחת וסתר את דברי עצמו. סטפן סיים את עדותו. לדוכן נקרא העד הבא, אחד מחבריו. למרבה הפלא, לא נכח הלה באולם המשפט. התברר, כי כאשר יצא בשבוע האחרון לחטוב עצים ביער, נפצע קשה ולא יוכל להעיד במשפט.
הנוכחים התפעלו לשמוע שאף העד הבא לא נמצא. הוא טבע אתמול בנהר. עוד שני עדים נבצר מהם להגיע, בעקבות תיגרה שפרצה ביניהם והתפתחה לקרב סכינים שהטיל את שניהם למישכב...
התובע החרוץ לא אמר נואש. לא בקלות יחמיץ את ההזדמנות לפגוע ביהודי. לשם מה צריכים בכלל לשמוע את העדים, שאל. העדים, הלוא העידו כולם בשבועה במשטרה, ודבריהם נירשמו בפרוטוקול. ישמשו הכיתובים הללו כעדות, עליה ניתן להסתמך בקביעת פסק-הדין.
השופט ציווה על שליח בית-המשפט להביא את תיקי העדויות. האיש הלך ובאולם השתרר מתח רב. חלפה דקה ועוד דקה והאיש אינו חוזר. המתח גבר. השופט והתובע החלו מגלים סימני עצבנות. סוף סוף שב השליח לדוכן השופטים - בידיים ריקות. הוא התקרב אל השופט ולחש דבר-מה באוזנו. פניו של השופט הביעו תימהון ואי-אימון והוא צעק אל השליח: "תביא את מה שיש". השליח יצא שוב וחיש מהר חזר אל האולם כשהוא נושא עמו מגירה גדולה, שהועמדה על שולחנו של השופט.
"כפי שאמרתי לכבודו, אין כאן מאומה", טען השמש. "העכברים אכלו הכול"...
בעוד השופט מחטט במגירה על-מנת לדלות ממנה פיסת נייר שלימה, המשיך השמש לספר, כי לראשונה בתולדות בית-המשפט חדרו עכברים לארכיון, ולמרבה הפלא פגעו במגירה אחת בלבד...
עד מהרה התאושש השופט מתדהמתו, סיכם במהירות את תמונת המצב והכריז: "האשמה לא הוכחה. החשוד משוחרר".