במוצאי השבת יצא רבי ישראל בעל-שם-טוב, בלוויית שלושה מתלמידיו, לאחד ממסעותיו השיגרתיים. העגלון האיץ בסוסים, והחבטורה יצאה לדרך. הם חלפו על-פני האחרון בבתי העיירה ופנו לדרך צדדית, על-מנת לחצות את היער. עצי היער סבוכים הם, ובשטח אין שביל או נתיב. ביום שני בערב גילו לצערם, כי תעו בדרך. מה שציער את הבעש"ט בעיקר היתה העובדה שנסתלקו ממנו ה'מוחין' שלו.
חלפו מספר ימים. כל מאמציהם להגיע למקום יישוב עלו בתוהו, רק ביום שישי הבחינו מרחוק באלומת אור. מייד הדהירו סוסיהם לכיון זה, ונוכחו שהגיעו לבית בנוי בטבורה של קרחת יער.
האיש, שפתח בפניהם את הדלת, היה יחף ולבושו מגושם. בכלל, כל מראהו אמר גסות. "איני מעוניין לא בכם, ולא בשבתכם", פסק. "אני שונא אנשים כמותכם. ממראיכם למד אני כי מן החסידים אתם. לכו לכו", אמר בכעס. נעלבים ונבוכים נותרו תלמידי הבעש"ט ורבם על עומדם. לא היה שום סיכוי להגיע למקום אחר הראוי לשבות בו ביום השבת קודש.
הפצרותיהם ותחנוניהם נפלו על אוזניים אטומות. היהודי אינו חפץ באורחים. רק לאחר שהציעו לו שכר גבוה במיוחד, ניאות, אך לא בלי להצעב תנאים והגבלות: שלא יתפללו בקול רם; שלא יאריכו בתפילתם; שלא ידקדקו במזון; שלא... שלא... שלא... האורחים נכנסו פנימה. הבית נראה ריק לגמרי, מלבד קרש המוצב על ארבע יתדות מחוברות לקרקע, לא היה בבית דבר, גם בני-אדם לא נראו, ואף לא בעלי חיים. השיממון היה מפחיד.
משביקשו לקיים את מנהגם ולצאת לטבול בנהר לכבוד שבת, זכו לקללות כה נמרצות מפי מארחם, עד שרק בקושי רב עלה בידם לשכך את חמתו, להרגיעו ולמנוע בכך את גירושם, זמן קצר לפני כניסת השבת.
בבית לא ניכרה תכונה מיוחדת של ערב שבת בין השמשות. המארח הסתובב לו בחדר הלוך ושוב, כשהא מפזם ושורק לעצמו, ותוך כדי כך נוגס בקולניות מפרוסת אבטיח עבה.
עם שקיעת השמש פרס בד שחור וגס על הקרש, הניח עליו גוש טיט, יצר בו גומה באצבעו, בה קבע נר קטן שהדליק לכבוד שבת. החסידים הנדהמים לא הספיקו לעכל את המתרחש ולהתכונן לצפוי להם. המארח – שלא ראוהו קודם מתפלל תפילת מנחה – התחיל להתפלל קבלת-שבת בחיפזון רב, תוך שהוא מבליע את התיבות. תוך דקות ספורות נסתיימה תפילתו. אורחיו נאלצו גם הם לקצר בתפילתם. הלוא כך הותנה מראש.
"שבת שלום", ברכוהו עם תום התפילה. "שנה רעה תבוא עליכם", היתה תשובתו. עמדו לומר "שלום עליכם" ומנה של גידופים וחרפות ניתכה עליהם.
בעל הבית מזג יין לעצמו ועמד לקדש, משביקשו גם הם לקדש כל אחד בפני עצמו, גער בהם "וכי לא תוכלו לצאת ידי חובתכם מהקידוש שלי? מתאווים אתם לשתות, שיכורים שכמותכם! לא הועילו הפצרותיהם. גם כשהבטיחו להוסיף תשלום מיוחד עבור היין לקידוש, לא נתרצה.
לשולחן שבת הובא כיכר לחם שחור. כשביקשו "לחם משנה" פער עליהם פיו, כעומד לבולעם חיים. "אל תגעו בלחם בידיכם המגואלות", אמר, ופרס לכל אחד פרוסתו. אחר הביא קערה של נזיד עדשים וחילק כף לכל אחד. הכול נאלצו לאכול עם מארחם מקדירה אחת. נוסף לכך לא הוגש מזון אחר. זמירות-שבת לא הורשו לזמר, שלא לדבר על דברי תורה שרצו לשוחח ביניהם. אך האיר היום, שמעו את מארחם, עומד כבר בתפילתו. מאורעות אתמול חזרו ונישנו. התפילה נערכה בקיצור רב. בעת הסעודה נגרמו לאורחים שוב רק צער, עוגמת נפש וייסורים.
בשבתם לסעודה שלישית, לאחר המנחה, פתח פיו בצעקות: "זוללים וסובאים! הן זה עתה סיימתם ארוחתכם"...
השבת יצאה, אך הייסורים העכובים והקינטורים לא תמו. הוא עיכב אותם יום אחר יום באמתלאות שונות. רק ביום רביעי בבוקר, קיבל המארח את התשלום, והותירם לדרכם.
ולפתע – דלת אחת בירכתי הבית נפתחה. אישה עשירה, עדויית תכשיטים, ניגשה לבעש"ט. "רבי", פנתה אליו בדברים. "רבי, הישארו נא אצלי לשבת-קודש".
"פליאה כפולה היא לי", השתומם הצדיק. "ראשית, מניין לך שאני רב? ושנית – אם אכן ידעת זאת, מדוע הינחת לשבתי שתופר?"
האינך מכירני רבי?, שאלה האשה. הלא אני הייתי משרתת בביתו. יתומה צעירה הייתי, גלמודה ללא אב ואם. הרבנית אספה אותי אל ביתה. וכאם היתה לי, ראשי היה מלא פצעים, הרבנית טיפלה בי. הייתה נוהגת לחפוף שערי ולשפשפו. בערב שבת אחד, כאב לי הטיפול, צעקתי ולא נתתי לרבנית להמשיך בחפיפה, אך היא, בדאגתה לי, סטרה לי על לחיי, כדי שאעמוד במקומי ולא אפריע. כבוד הרבי ישב אז, ראה כל זאת ולא הגיב. "מן השמים מדקדקים עם צדיקים כחוט השערה. יצא גזר-דין שיאבד ר' ישראל בעש"ט את העולם-הבא שלו. התפללנו, אני ובעלי – שהוא צדיק נסתר – כי יכופר לו באמצעות הפרת שבת אחת, שהיא מעין עולם הבא. אך מי יצליח להפר לצדיק את שבתו? קיבלנו על עצמנו לבצע פסק קשה זה, ומן השמיים סובבו את הדברים כדי שתגיעו אלינו. עתה אני מבקשת, שתואילו לשבות עמנו שבת אחת מתוך שמחה וטוב לבב".
את השבת הבאה בילו הבעש"ט ותלמידיו במחיצת בני הזוג. היתה זו שבת רוויית עונג רוחני עילאי, ספוגת אוירת טוהר ועדנה. הכל חשו שיום השבת הינו מעין עולם הבא...