היה זה בתקופה שבה ערך הצדיק, המכונה 'הסבא משפולי', 'גלות'. הוא נדד בדרכים, כשהוא לבוש כעני המחזר על הפתחים, והיה מתאכסן בבית-המדרש או אצל יהודים מכניסי-אורחים. בכפר נידח אחד התגורר חוכר יהודי שהצטיין במידת הכנסת-אורחים ועוברי-אורח רבים חסו בצל קורתו. אצלו נשאר הצדיק לשבות את השבת.
באותה שבת שהה אצל החוכר הלך יהודי עני וה'סבא משפולי' התיידד עמו. לאחר ההבדלה נדברו לצאת יחדיו לדרך למחרת עם שחר. הדרך תהיה נעימה יותר כשהולכים בשניים. אולם ה'סבא' לא תיאר לעצמו עד כמה יהיה 'נעים'...
כשהלכו בדרך, הבחין ה'סבא' שחבירו מסובב מפעם לפעם את ראשו אחורנית, כאילו ברצונו לבדוק אם אין רודפים אחריהם. בליבו של ה'סבא' לא עלה כל חשד. לפתע, בעוברם ליד יער, ביקש הלה מה'סבא' שיחזיק את תרמילו, כי ברצונו להיכנס ליער כדי לעשות את צרכיו. "אני מייד חוזר", אמר ונעלם.
ה'סבא' התיישב בצד הדרך, התרמיל לצידו, והוא ממתין לחבירו. הוא לא הבחין בעגלה רתומה לסוסים דוהרים שהתקדמה במהירות לקראתו. עיניו עוד עקבו אחר הדמות הנעלמת במעבה היער, כשהעגלה נעצרה לידו בחריקת-בלמים.
מהעגלה ירד החוכר, המארח, והחל לבדוק במהירות את תכולת התרמילים שליד ה'סבא'. בטרם הספיק ה'סבא' לעמוד על המתרחש קרא החוכר בקול: "הנה הגניבה"! והוציא מתוך התרמיל של ההלך השני גביע זהב ושתי כפות כסף.
"כך גומלים טובה על הכנסת אורחים?!", הרעים החוכר בקולו, תוך שהוא 'מכבד' את ה'סבא' בבעיטה הגונה. לא הועילו הסבריו כי תרמיל זה שייך לאורח השני שנעלם זה עתה ביער. יושבי העגלה לעגו ל'תירוץ' הבלתי-מוצלח, ודאגו להכות את ה'גנב' מכות נמרצות.
מתחנת המשטרה בעיירה הקרובה הועבר ה'סבא' לבית-הסוהר. "רבונו של עולם", מגלגל הצדיק את עיניו השמימה. "אם כך אתה עושה לי, גם זו לטובה!". אולם בליבו היתה זו חידה: מדוע נקלע לבית הכלא? לשם מה עליו לשבת בחברת פושעים ולשהות במחיצתם? מה תועלת תצמח מהיותו תפוס במעצר?
בתא המאסר שררו חוקים שקבעו האסירים. הם החליטו, כי על ה'סבא' לשלם להם 'דמי חבר'. כסף לא היה בידו והוא גם לא רצה להצטרף ולהתחבר אל האסירים, וסירב לשלם. ב'עוון' זה מינו האסירים 'בית משפט' מהיר, ופסקו לו מנה הגונה של מלקות. עד מהרה היה הצדיק שכוב על הריצפה המזוהמת, אסיר גברתן אחד יושב על רגליו, שניים אחרים אוחזים בחוזקה בידיו, ואסיר אחר עומד מוכן ומזומן להפליא בו את מכותיו.
הלה הרים את ידו בתנופה, ומיד נפלטה מפיו זעקת כאב. כאב חד הלך והתפשט בזרועו. ברוב התלהבותו להכות את הצדיק נקע את ידו, ועתה סבל ייסורים קשים.
הפושעים זנחו מייד את ה'סבא' ופנו לטפל בחברם הפצוע. הכאב גבר, היד התנפחה כולה והאסיר הוחש לבית החולים. מאז הפך היחס אל הצדיק ליראת-כבוד. האסירים הבינו שאיש גדול מצוי עמהם וחדלו להציק לו.
אחד האסירים באותו חדר נקרא בפי כל 'הצועני'. הוא היה נראה באמת כצועני לכל דבר, אולם ה'סבא' הבחין בתווי-פנים יהודיים שנראו בו. עם הזמן הוא התיידד עמו ורכש את אמונו.
"נולדתי יהודי ובילדותי נתייתמתי מהורי", פתח ה'צועני' את סגור ליבו בפני הצדיק. "הקהילה דאגה לפרנסתי עד שהגעתי לבר-מצוה. אחר כך נאלצתי לצאת לעבוד כדי להרוויח את לחמי".
תחילה שימש כעוזר לעגלון, ובמשך הזמן נעשה למומחה גדול בתחום הסוסים. במסגרת עסקיו בא במגע עם צוענים, שסחרו בסוסים. הוא קשר עמהם קשרי ידידות, התחבר אליהם, ועם הזמן נעשה 'צועני' כאחד מהם. לפני כשנה נתפס על גניבת סוס, נשפט ונידון לשתי שנות מאסר. שנה אחת כבר ישב ועוד שנה אחת של ישיבה בכלא לפניו.
היהודי-צועני סיפר את קורות חייו, וה'סבא' מאזין בקשב, בעצב, תוך השתתפות כנה בגורלו. עתה כבר ידע הסבא היטב מדוע ולמה יושב הוא בכלא. הוא הבין מהי השליחות המוטלת עליו בהימצאו שם בין פושעים תוך סבל וייסורים.
הצדיק דיבר אל ליבו של היהודי התועה. לאט לאט החל ללמדו את אותיות האלף-בית שנשכחו מזכרונו זה מכבר. הוא גם לימדו להתפלל ולהניח תפילין.
נפשות השניים נקשרו זו בזו והיהודי שב בתשובה שלימה. מדי יום שני וחמישי היה צם ומתפלל לה' בלב שבור, מתחנן בדמעות ובבכיות כי יקבל ה' את תשובתו. הוא התחרט מעומק הלב על מעשיו, ניתק את עצמו לחלוטין מעברו המביש, ואף חזר להיקרא בשמו היהודי - יעקב. ה'צועני' שב להיות בן נאמן לעמו ולאלוקיו.
אחרי שהיהודי הזה שב בתשובה, ידע ה'סבא משפולי' כי בקרוב ממש ישתחררו שניהם מהכלא, שהרי המטרה הפנימית והאמיתית של המאסר כבר הושלמה. ואכן, לא ארכו הימים ושניהם הצליחו להימלט מבית-הכלא ולצאת לחופשי. כך הביא מאסרו של ה'סבא' לשיחרורו הנפשי של יהודי מ'צועניותו' ולשובו אל חיק יהדותו.
[קטגוריה:בית סוהר]]