הכול יודעים שרבי חיים בן-עטר, בעל פירוש 'אור החיים' על התורה, היה צדיק קדוש ותלמיד חכם מופלג, אך מעטים יודעים שלא תורתו הייתה מקור פרנסתו. ה'אור החיים' הקדוש לא רצה לעשות את תורתו קרדום לתפור בה. בקלות יכול היה להתפרנס כדי מחייתו ממשרת רב או ראש-ישיבה, אך הוא העדיף להיות צורף.
הוא היה צורף מעולה, אך לא חיפש עושר. לעבודתו הקדיש רק שעות מעטות ביום, שדיי היה בהן לפרנסו בכבוד. אף לא היה לו בית-מלאכה משלו. הוא היה שכיר אצל צורף גוי, ועבד בשעות גמישות, כאשר נזקק לכסף. כל עוד נמצא המטבע בכיסו היה עוסק בתלמודו ולא היה מופיע לעבודתו.
ויהי היום ובת השולטן עמדה להינשא. השולטן זימן אליו את הצורף, מעבידו של רבי חיים, והזמין אצלו תכשיטים יקרים לרגל החתונה המלכותית. זו הייתה עבודה גדולה והצורף התחייב להשלימה במועד.
הוא חשב לגייס את רבי חיים לעבודה זו. אולם באותם ימים לא היה רבי חיים זקוק לכסף וסירב להתבטל מלימודו ולהופיע בבית-המלאכה. באין-ברירה נאלץ הצורף לעבוד בעצמו על התכשיטים המלכותיים. אולם הוא לא העריך נכונה את היקף העבודה וגודלה. היום המיועד הגיע והעבודה לא הושלמה.
כששמע זאת השולטן, בערה בו חמתו עד להשחית. מבלי להרהר רגע נוסף חרץ את דינו של הצורף - להשליכו לגוב האריות. ימות מיתה משונה על-ידי חיות טרף אכזריות, על שלא עמד בהתחייבותו לשולטן.
בצר לו, הטיל הצורף את כל האשמה על עוזרו היהודי. "עוזרי העיקרי, חיים בן-עטר, סירב לעבוד על התכשיטים שהזמין השולטן, ומשום כך לא עמדתי במועד שנקבע", הצהיר הצורף.
שמע זאת השולטן וחמתו הופנתה עתה אל היהודי שסירב להכין את התכשיטים שהזמין בית-המלוכה. חיש מהר גזר להעביר את גזר-הדין שנחרץ על הצורף הגוי - על ראשו של בעל 'אור-החיים'.
מאחורי ארמונו המפואר של השולטן, בטבור גנו המטופח, היה אזור מיוחד מוקף גדרות גבוהים. שם שכנו חיות טרף, אוכלות אדם, שאליהן היו מושלכים הנידונים למוות. לגורל איום ואכזרי זה נידון רבי חיים בן-עטר.
כשהגיעו שליחי השולטן אל רבי חיים כדי לבצע את גזר-הדין, ביקש מהם בקשה אחרונה. רצונו היה שיינתן לו לקחת עמו אל גוב האריות כמה מספרי הקודש שלו, וכן את טליתו ותפיליו.
השליחים צחקו לו בכל פה. "התרצה ללמד את האריות חוכמה מתוך הספרים שתיקח?", שאלו בלעג. על-אף הגיחוך שבמשאלה, ניתן לו מבוקשו.
רבי חיים בן-עטר הובל ברחובות העיר לקראת מותו האכזרי. יהודי העיר נעלו את חנויותיהם ואת עסקיהם וליוו את הצדיק בדרכו האחרונה. רבים מיררו בבכי. באווירה הקשה שנוצרה היה זה הנידון-למוות בעצמו שניחם את בני-עמו ועודדם. הוא שקרא להם לשים בה' את מבטחם ולא לאבד את אמונתם ואת תקוותם.
התהלוכה העצובה הגיעה לשערי הארמון. הנידון למוות, צרורו בידו, נמסר לידי השומרים. חבל נכרך סביב מותניו, והוא שולשל לתוך גוב האריות, היישר אל החיות הפראיות. השומרים הכירו היטב את סדר ההתרחשויות: זעקה מקפיאת-דם, קולות נהימה של חיות-טרף, ולאחר מכן דממת-מוות. הם כבר עשו זאת עשרות פעמים.
אך מה זה? אין זעקות ואין נהימות. שקט ושלווה. השומרים המופתעים הציצו אל תוך השטח המגודר, ונשימתם נעתקה מאפם. לתדהמתם העצומה ראו, שהאריות והנמרים רובצים על מקומם ואינם מראים כלל סימנים שבכוונתם לתקוף את האדם שהושלך לעברם.
"כנראה שהחיות אינן רעבות עתה", עברה מחשבה בראשי השומרים. אמנם טרם אירע כדבר הזה, אך מי יודע? קורה. ניתנה אפוא ליהודי ארכה, אך בעוד דקות אחדות ודאי יבוא קיצו.
השומרים הלכו לדרכם ושבו אחרי שלושה ימים, כדי להכניס מזון לגוב בעבור חיות-הטרף. כשהתקרבו אל הגוב קפאו בתדהמה עצומה. האומנם מציאות היא או חלום בהקיץ?! הם ראו את רבי חיים בן-עטר יושב במרכזו של גוב האריות, עטוף בטליתו ועטור בתפיליו, שקוע בספר המונח לפניו. חיות-הפרא רובצות סביבו בשלווה, בשקט ובהדרת כבוד, כאילו מאזינות הן למנגינה הערבה שמשמיע הצדיק תוך כדי תלמודו...
נבעתים והמומים נשאו השומרים את רגליהם וברחו כל עוד רוחם בם אל ארמון השולטן, כשהם מספרים לכל מי שנקרה בדרכם את הדברים המרעישים. השולטן התקשה להאמין לדיווח שקיבל מאנשיו, והזדרז להגיע אישית אל הגוב כדי לצפות במתרחש. ואכן, מחזה-פלא ממש מול עיניו. יושב לו היהודי בין חיות-הטרף והללו אינן נוגעות בו לרעה!
נפחד ציווה השולטן על עבדיו לחלץ את היהודי הקדוש מן הגוב. בעלי-החיים המאיימים נותרו רבוצים במקומותיהם גם כאשר שולשל החבל שנית לגוב, ורבי חיים בן-עטר הוצא ממנו בריא ושלם. השולטן ביקש את סליחתו. "עתה ידעתי", קרא בהתרגשות, "כי שומר ישראל הוא האלוקים ואין בלתו!".