בפגישה השיגרתית של בית-המלוכה הפולני גילה אחד האצילים באוזני חבריו עובדה מזעזעת. באחד הכפרים באזור שלטונו, כך סיפר, נעלמה לפני חג הפסח נערה נוצריה, וכל הסימנים מעידים על כך, שהיהודים הם שחטפו ורצחו אותה כדי להשתמש בדמה למטרות דתיות.
"צריך לחסל פעם אחת ולתמיד את הבעייה הזאת ששמה יהודים", אמר אחד האצילים כשחבריו מהנהנים אחריו בהסכמה. מכאן ועד ההצעה לגזור גירוש כללי על כל היהודים שבמדינה - לא ארכה הדרך.
המלך נגרר אחר הסובבים אותו. הוא לא היה רע מטבעו. האמת היא שבתוך ליבו ידע להעריך את היהודים ואת התועלת שהם מביאים למדינה. אולם באווירה האנטישמית ששררה באותה שעה, לא סירב להצעת האצילים. גזֵרת הגירוש האיומה נכתבה, והגליון עבר מיד ליד לחתימה.
וולאדק, מהבכירים שביועצי המלך, נטל את העט לידיו. הוא עיין בגליון הפרוש לפניו, ומשהו מוזר התחולל בקירבו. ידו האוחזת בעט נותרה כמאובנת. לא, הוא אינו מסוגל לחתום. קולו רעד כשפתח פיו לדבר, בעוד עיני כל היושבים בחדר נעוצות בו בפליאה.
"רבותי הנכבדים, איני יכול לחתום על מסמך שברור לי כי בשקר יסודו. כולכם יודעים, שיהודי נולדתי וכיהודי גדלתי והתבגרתי. אמנם המרתי את דתי, אולם המסורת היהודית נהירה לי היטב. אין דבר האסור ליהודים כמו שימוש בדם. יכולים אתם לטפול עליהם כל שתרצו. שימוש בדם למטרות דתיות - זאת לא".
וולאדק נשמע נמרץ, החלטי, תקיף. לא אחת, כך זכרו כולם, חתם על גזֵרות נגד היהודים. היה לועג להם ולמינהגיהם. אבל הפעם כנראה קרה לו משהו.
המלך, שבסתר-ליבו לא התלהב מרעיון הגירוש, שמח לשמוע את דבריו של וולאדק. הענין הורד מסדר היום, כאשר כמה מבין הפריצים מביעים תקווה חרישית כי עוד תגיע ההזדמנות להיפרע מהיהודים...
מאותה שעה הפך וולאדק לאיש אחר. הוא לא מצא מנוח לנפשו. זכרונות מימי הילדות החלו רצים לנגד עיניו, עוברים בסך: וולוול הקטן לומד בחדר; וולוול משחק עם חבריו; וולוול יושב לשולחן-שבת שעה שהנרות דולקים ואמא מגישה דגים ממולאים. קפיצה של כמה שנים קדימה: וולוול לומד בישיבה; נישא; מתחיל לעסוק במסחר. ההצלחה מאירה לו פנים. אט-אט הוא מתרחק מידידיו היהודים, מחיי-התורה והמצוות. הוא בא במגע עם אנשים עשירים, בני אצולה, ומושפע מאורח חייהם. פוגש אלמנה צעירה ועליזה, אלמנת אציל פולני מפורסם. נוטש את אשתו וילדיו ונושא אותה לאשה. אחר הוא ממיר את דתו, ונעשה ל'וולאדק', הפריץ הפולני.
וולאדק-וולוול התהלך כסהרורי. מחשבותיו טרדו את ימיו ולילותיו. כעבור ימים אחדים החליט: הוא חוזר ליהדות ויהי מה. אלא שההחלטה אינה קלה לביצוע כלל וכלל. סכנה גדולה צפויה לא רק לו, אלא לכל היהודים, אם יוודע מעשהו ברבים. לפי החוק, אסור לנוצרי להמיר את דתו לדת-ישראל. אולם וולאדק לא הירפה. דעתו נחושה.
ערב אחד יצא בגפו לכפר קטן הנמצא תחת מרותו. בכפר מתגורר רבי יהודי אודותיו שמע ניסים ונפלאות. הוא ודאי ינחהו כיצד ישוב לכור מחצבתו.
חושך שרר בחוץ כשנקש הפריץ על דלת הבית. הרב ישב רכון על ספר והביט בפליאה באציל הנכנס אליו באישון ליל. וולאדק לא איבד זמן לטובת גינוני נימוס. בעיניים דומעות סיפר על קורותיו ושטח את מבוקשו: "חפצי אחד - לשוב אל היהדות".
הרבי נותר נדהם. לבקשה מוזרה מזו לא ניתן היה לצפות. בהיותו מודע לסכנה שבדבר, פיקפק בטוהר כוונותיו של הפריץ.
"כדאי לך להסתלק מרעיון זה", ניסה הרבי לשדלו. "צרות גדולות תמיט על ראשך ועל ראש כל היהודים".
הפריץ עמד על שלו. דעתו היתה נחושה. "אמלא אחר כל מה שתצווני, רבי, רק עזור לי לשוב לחיק היהדות" - התחנן.
הרבי סבר שהעניין מסוכן מדי ואמר לאיש: "אם מקל זה יציץ ציץ ויפרח - אאמין בכנות דבריך ואעזור לך"...
אנחה כבדה בקעה מחזהו של וולאדק. מבלי משים העיף מבט מיואש במקלו שניצב בפינת החדר, ולפתע קפץ ממקומו כנשוך נחש. נרגש ונרעש, פניו חוורים, הצביע על המקל. המילים נתקו מפיו.
הרבי התבונן גם הוא ולא האמין למראה עיניו. המקל הנץ ניצנים ירוקים, כאילו היה ענף מלבלב בעונת האביב!
נס מן השמיים! הרהר הרבי בליבו. אות הוא מן האלוקים כי מעשי הפריץ רצויים. הוא האיר פניו לאיש העומד מולו, סידר לו דרך תשובה ויעץ לו כיצד לשוב ליהדותו מבלי לסכן את חייו. בחמימות רבה נפרד הפריץ מן הרבי כשהוא מברכו לשלום ומאחל לו הצלחה.
כעבור ימים אחדים יצא וולאדק למסע-ציד. ביער נעלמו עקבותיו. סוסו האביר הגיע לאחוזה כעבור ימים מספר בלי בעליו. חיפושים אחריו לא העלו דבר. כנראה מת ביער ונטרף על-ידי חיות רעות, אמרו האנשים.
אותו זמן נדד הלך עני ממקום למקום. הוא עבר מעיירה לעיירה, מעיר לעיר וממדינה למדינה. כשהגיע לאמסטרדם, בירת הולנד, ניגש וולוול אל הרב המקומי ומסר לידיו מכתב מאת הרבי. עד סוף ימיו חי לו בשקט כיהודי טוב, שומר מצוות וירא שמיים, מבלי שאיש יידע על עברו המופלא.