זה שעתיים תמימות ממתינים תלמידיו של רבי לוי-יצחק מברדיטשוב לרבם. חונים הם בצד הדרך, ורבם נכנס ונעלם בסבך עצי היער. דמותו אינה נראית אך צקון תפילתו מגיע לאוזניהם. נפשו משתפכת לפני קונו. ניכר היה בתפילתו כי משימה כבדה מצפה להם בהמשך דרכם. אך מהי? - זאת לא ידעו התלמידים.
הם נכנסו לכפר סמוך ורבי לוי-יצחק ציוה על הרכב לעצור מול ביתו של מנהל האחוזה. התלמידים שידעו מיהו המנהל - נבעתו. היה זה אדם עשיר מאוד שהתגורר בבית גדול ומפואר, מוקף בחומת-אבן. אך בנוסף לעושרו היה מפורסם בשינאתו העזה ליהודים, ובמיוחד יראו היהודים מפני הכלב השחור שאותו היה נוהג לשסות מפעם לפעם ביהודים מסכנים עוברי-אורח. האם לבית זה רוצה הצדיק להיכנס עכשיו?
ואמנם, לא חלפה דקה מהרגע שהעגלה עצרה ליד הבית וגבר חסון, לבוש בבגדי גנרל רוסי, הגיע בריצה מן הבית. לצידו קיפץ הכלב השחור הידוע, שנראה עתה גדול ומאיים, כשהוא נובח בזעם וחושף את שיניו האימתניות. הבעת פניו של אדוניו הייתה מרתיעה לא פחות. מלבד החרב שהייתה תלוייה לצד גופו, אחז אקדח דרוך בידו. "הסתלקו מפה מיד", צרח בזעם לעומת חבורת היהודים שבעגלה.
הכול נרעדו והביטו בצדיק שנראה רגוע ושלוו. בעל האחוזה לא ידע את נפשו מרוב חרון וכעס. דבר כזה טרם אירע לו. חוצפה של יהודים! כהרף-עין הרים את ידו האוחזת באקדח וכוונה לעבר העגלה. הוא לחץ על ההדק, פעם ועוד פעם. אך מה קורה כאן?!
האקדח אינו יורה. נראה כאילו לצון חמד לו. האדון החל מרעיד מחימה שפוכה. שוב ושוב ניסה ללחוץ על ההדק - ולשוא. האקדח פשוט איננו יורה, איננו מגיב.
בינתיים בא הכלב האכזרי לעזרת בעליו. הוא זינק ממקומו והסתער לעבר העגלה. באותה שניה הוריד האדון את ידו, כשהוא מנסה לבדוק מה קרה לאקדח ה'סרבן'. הפעם נשמעה יריה ובעקבותיה יבבה קטועה. הכדור פגע בדיוק בראשו של הכלב השחור שהיה מוטל עכשיו על הארץ ללא רוח חיים.
סידרת ההתרחשויות הללו, ששיאן במות הכלב, הותירו את בעל-האחוזה נבוך ומבולבל. כל גאוותו עזבה אותו. הוא עמד כמאובן, מביט בגופת כלבו הנאמן, בעל-החיים האהוב עליו כל-כך, שהוא ולא אחר גרם למותו.
את הרגע הזה ניצל אחד התלמידים. "בעגלה יושב הרבי הצדיק מברדיטשוב", פנה אל האיש. "מבקש הוא את רשותך להתפלל מנחה בביתך".
מנהל האחוזה ההמום והמבולבל לא סירב. מבלי משים הזמין את הבאים להיכנס לביתו. בכלל, הוא הרגיש, שהוא אינו מבין דבר מהמתרחש כאן. אם מישהו היה אומר לו אי-פעם שהוא יכניס לביתו חבורת יהודים - היה חושבו למטורף. והנה החבורה כבר ממלאת את הבית, והוא כאילו חסר שליטה על הנעשה.
החבורה החלה להתפלל מנחה, כשהצדיק עובר לפני התיבה ומתיקות תפילתו מהדהדת בכל הבית. בינתיים נודע הדבר איכשהו ליהודים המתגוררים בסביבה והם באו בהמוניהם לקבל את פני הצדיק בביתו של בעל האחוזה. האדון עצמו נרגע מעט, עמד בפינה ועקב אחר הנעשה.
עם רדת הלילה עמדו הרבי ומלוויו להתפלל תפילת ערבית. שוב עבר הצדיק לפני התיבה. מתפלל הוא בדביקות, ותפילתו מעוררת ומעבירה רטט בלב. "והוא רחום יכפר עוון" - בקעו מילות התפילה מפי הרבי, במנגינה נפלאה. התעוררות גדולה של תשובה אוחזת בכל הנוכחים למשמע תפילתו המיוחדת של הצדיק.
איש לא שם לבו לבעל-האחוזה שמלחמה-פנימית קשה החלה להתחולל בליבו. תפילתו העריבה של הצדיק חדרה עד עמקי נשמתו והסעירה את כל ישותו. ולפתע פרץ האיש בבכי קורע לב ואחר נפל על הריצפה מתעלף.
בשעת תיקון חצות, כשהרבי היה שקוע בתפילתו לריבון עולם, עדיין היה מנהל האחוזה שרוע בפינת החדר, בוכה בכי תמרורים, מבלי יכולת להירגע. איש לא הבין את פשר סערת רוחו, כשם שאיש לא הבין לשם מה בא הצדיק למקום זה.
ולפתע החל האיש לדבר, מרעיד מבכי-עצור: "יהודים! אף אני יהודי הנני! בהיותי צעיר לימים גוייסתי לצבא הקיסר. מנותק הייתי מבני עמי, ושכחתי את עובדת יהדותי. התרחקתי כל-כך, עד במשך השנים החלה מפעמת בי שינאה ליהודים. ניצלתי כל הזדמנות להרע להם ולהצר את צעדיהם. עכשיו עורר בי הרבי רגשות חבויים. הוא גילה את הניצוץ היהודי שבי. יהודים! אני רוצה לחזור להיות יהודי! עיזרו לי לשוב בתשובה".
בשעת לילה מאוחרת הסתגרו יחדיו רבי לוי-יצחק ובעל-האחוזה. במשך שעות ארוכות ישבו שניהם לבדם בחדר סגור. עם עלות השחר יצא הצדיק מן החדר ונסע לדרכו.
לא חלפו ימים אחדים ובעל-האחוזה נעלם ואיננו. הוא מכר במהירות את כל רכושו ועקבותיו אבדו.
באותה שעה הופיע בבית-המדרש בברדיטשוב יהודי זר. הוא מיעט לשוחח עם אנשים וכל עתותיו הוקדשו ללימוד תורה ולקיום מצוות. במיוחד היה מאריך בתפילה, בכוונה עצומה תוך כדי השתפכות הנפש. רק מתי-מספר ידעו, כי היה זה מנהל האחוזה לשעבר, שהפך לבעל תשובה אמיתי.